כוח ההודיה (הוד) שבנפש- חלק א'
המילה הודיה משמשת לכמה וכמה לשונות:
1.לשון הודיה על הטוב - לתת תודה למי שהיטיב לי כמ"ש (תהילים צב,ב): "טוב להודות לה'", "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט,לה),"מודה אני לפניך מלך חי וקיים כו'".
לתת תודה להשי"ת ולשלוחיו בני האדם על כל מה שנותנים לי – 'הכרת הטוב'.
2.לשון הודאה על האמת - להודות על העובדות במציאות כפי שהן.
"בינה עד הוד אתפשטת" - שמחה והודאה על היותי חסר ותלוי להתמלאות ע"י העליון.
3.לשון אד - מלשון הפסוק (בראשית ב,ו): "ואד יעלה מן הארץ".א' וְ ה' מתחלפות.
אד הוא בעצם דבר שהממשות שלו מתבטלת והולכת ('ביטול היש').
4.וידוי - מלשון וידוי על חטא.
5.הוד מלכות – הוד והדר (עיין תער"ב,אות קכב).
כל העניינים הכלולים בספירת ההוד נובעים ממידת התמימות בנפש (עיין תער"ב,אות פב).
התמימות, פנימיות ספירת ההוד, היא שילוב של פשטות, רצינות וכנות המהווים את כוחות הבסיס לעבודת ה' בהליכה מתמדת לקראת היעד המיוחל, כמ"ש הבעש"ט "יהודי פשוט קשור לפשיטות העצמות".
"תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים יח,יג),פרש"י: "התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו".
ההתהלכות עם ה' בתמימות היא הכוח להיות עמו תמיד, בעליות ובירידות כמ"ש (תהילים קלט,ח): "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך".
אמירת תודה היא הדבר הפשוט והמתבקש ביותר, בעוד שכפיות טובה היא שיא העיוות. עצם מדידת המינימום הדרוש לחיים גורמת להכרה בערך העצום של הצרכים הפשוטים, מגדילה אותם בעיני האדם וממילא מרחיקה אותו מהמחשבה שהם מגיעים לו בפשטות וללא כל סיבה. כלומר, מי שיודע לומר תודה מרחיב ומגביר כל הזמן את חווית התודה בנפש ומחיל אותה על יותר ויותר מהדברים שהוא מקבל, ועל רבדים פשוטים ובסיסיים יותר, העומדים בתשתית קיומו.
לעומת זאת, אדם ש"מבקש חשבונות רבים" תמיד מביט על מה שמעבר להשגתו וחש חסר. רצון זה גם יוצר אצלו צרכים מדומים – הרגשה שיש דברים הכרחיים לו שמחמת קיפוח בלתי מוסבר הוא לא זכה להם. לכן, גם כשהוא מקבל דברים אלו אין הוא מודה על כך, משום שהוא חש שזהו מינימום מחויב המגיע לו,וודאי שאין מה להודות עליו.
אמירת תודה הינה ביטוי לחוויית רגש פנימי, הבעה כלפי חוץ של מה שמתחולל פנימה ולכן חייבת להיות כנה ואמיתית ולא חיצונית חסרת ערך כגון נימוס או חישוב תועלתני. כנות משמעה הבעת הדברים כמו שהם לאמיתם בנפש פנימה, ומכך נגזרת הבעת התודה.
כפי שלמדנו בספירות החסד והרחמים, שהנתינה מאחדת, כך גם כאן, הכרת הטוב עניינה שהמקבל מכיר שהוא והנותן התאחדו. וממילא כמו שהמקבל דואג לעצמו, כך הוא דואג גם למי שנתן לו, וזו היא הכרת הטוב.
