כוח הרצון שבנפש- חלק ב'

הרצון הוא הכוח הרביעי בכתר ועליו להתחבר עם שאר ג' הכוחות אשר שם ; כוח ההוויה, כוח האמונה וכוח התענוג.
הרצון מתחבר עם התענוג באופן הכי ברור – אדם רוצה את הדברים מחמת שהוא רוצה להתענג ולהימנע מייסורים.
הרצון מתחבר עם ההוויה כאשר האדם מאמין שסיבת הפעולה שלו נובעת מכוח ההוויה. דהיינו שסיבת פעולתו אינה נובעת ממקום החוסר אלא מחמת ההוויה המושלמת שבתוכו.
נמצא כי הרצון שהוא הכוח הרביעי, הוא יכול להיות מושרש בתענוג או מאידך הוא יכול להיות מושרש באמונה שמובילה להוויה.
חסד של אמת הוא חסד שהאדם עושה מחמת שזה טבעו ולא ע"מ לקבל פרס.
הנתינה לא צריכה להיעשות ממקום של חוסר כלשהוא שרוצה להתמלאות וכן לא ממקום שרוצה לתת, הרי בשניהם יש אינטרס ונגיעה של תענוג לעצמו. הנתינה צריכה להיות מחמת שזה טבעי – "מטבע הטוב להיטיב" ונקרא בקבלה "השוואת הצורה".
כאשר אדם מבין שפעולות החסד שלו הן טבעיות לו, אז אינו מצפה לגמול, כמו שלא מצפה לגמול על שקיבתו מעכלת מאכלו.
העומק של העבודה הפנימית הוא להאמין שהרצון להיטיב הוא טבעי לנו.
ככול שנרבה במעשים חיוביים ונאמין שהם נובעים ממקורנו ושורשנו הפנימי, כך נתחבר דרך הרצון להוויה שבתוכנו.
כאשר אדם לא משתמש עם הרצון ממקומו הפנימי והטהור אלא ממקום חיצוני של דאגה לעצמו בלבד אז בסופו של דבר יביא על עצמו ועל העולם חורבן מוחלט רח"ל.
הוא יכול לענג את עצמו בלי להזיק לאחרים או ח"ו ע"י היזק לאחרים, בכל מקרה, כאשר הכוח המניע את הרצון לקבל תענוג הינו חיצוני, העונג עצמו ייהפך לנגע ולחולי.
אדם מרגיש בעצמו חסרים שונים ורבים מאד אמנם עליו לאחד את כולם בנקודה אחת פנימית. שורש כל הרצונות השונים הינו רדיפה אחר תענוג ובריחה מסבל.
התענוג מלובש בלבושים רבים ושונים, אמנם עיקר העבודה הינה להפשיט את ריבוי הלבושים ולהבין שאיני מעוניין בדברים עצמם אלא בתענוג שהם מספקים לי.
ע"י תובנה זו האדם מרוויח ג' דברים:
   א.   הוא יוצא מהריבוי לאחדות מוחלטת.
   ב.   הוא הפשיט את כל צורת החומר של העולם הזה.
   ג.   הוא מתחיל לזהות את עצמו עם העונג.
בשעה שהאדם מפשיט את הדברים והוא מחובר לכוח העונג, כעת כבר תהיה לו אפשרות להלביש את העונג על דברים אחרים. כל זמן שהאדם מזהה את העונג עם הלבושים מאד קשה להתנתק מאותה נקודת לבושים.
כאשר האדם מזהה שרצונו האמיתי הוא עונג, ממילא לעונג אין שייכות דווקא ללבוש זה או אחר. בכל התעוררות של רצון על האדם לבחון את עצמו מה הוא בעצם רוצה את העונג או את הלבוש?!
ככול שאדם מפשיט יותר את הצורות המלבישות את העונג, לאט לאט הוא יכול לקבל תענוג ולהתמלאות מדברים יותר ויותר עדינים, כאשר נקודת השיא הינה יכולת האדם להתענג מחיבור כוחות הנפש בתוכו. תענוג זה אינו תלותי בחוץ אלא הוא תענוג פנימי של עצם הוויית האדם.
ככול שהאדם יתרגל לקבל תענוג מן החוץ כך יתרחק מהיכולת להרגיש תענוג עצמי.
האדם שזכה ומקבל תענוג מעצם היותו, ירחיב את התענוג והאור והחיות שבקרבו גם באמצעות ה'חוץ', הרי סוף כל סוף אנו בעלי גוף ונמצאים בעוה"ז, כמ"ש "דירה נאה, אשה נאה, כלים נאים – מרחיבים דעתו של אדם". אמנם, עיקר הרחבת הדעת צריכה להיות פנימית יותר וכמ"ש הרמח"ל זצ"ל בתחילת ספרו דרך עץ חיים:
"יוצר האדם ומנהיגו הוא עשהו ויכוננהו מוכן להבין ולהשכיל השכלה גדולה יותר ממלאכי השרת. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבא י"ז) "אמר להם חכמתו מרובה משלכם" וכאשר יחפוץ בתבונה על פי דרכו, ינחהו להשיג עד שמי השמים דברים שהם כבשונו של עולם שכיסם עתיק יומין. אך הנה טובו בידו, ולו משפט הבחירה, להתחכם ולדעת או לשאר ערום מכל חכמה, הגם שהלב והשכל בקרב גופו".

א.א.
 

אנא המתן... פנייתך נשלחת...