כוח התענוג שבנפש- חלק ב'

בשבוע שעבר התחלנו לעסוק בכוח התענוג שבנפש, השבוע נמשיך מהנקודה בה עצרנו.
צורת חיים שאינה יונקת ממקור עונג פנימי היא צורת חיים שבבחינת פיזור נפש. על זה מובא בספר 'חובת הלבבות' (פתיחה לשער הביטחון) שהחסיד היה מתפלל – 'הרחמן יצילני מפיזור הנפש'. פיזור הנפש זה לאו דווקא אדם שמחשבותיו משוטטות בכל דבר ואין הוא מסוגל לסדר אותן, זהו כבר פיזור נפש מוקצן.
רובם של רובדי הנפש לא פונים פנימה לתוך האדם, אלא הם פונים החוצה בתפזורת, ובאופן זה אין חיבור פנימי וממילא לא יכול להיות חיבור חיצוני הולם. אם אין חיבור אין עונג אמיתי וכך נולד לו השעמום.
מקור החיות שבאדם הוא העונג שמתוכו, שם מקור חיותו ושם מקור אחדותו. ממקום זה עליו לפנות החוצה לממש את עצמו בעולם ולהתחבר בצורה נכונה ואמיתית, כך גם ימצא עונג בכל מה שיעשה ולא ייפול לחולשת הגוף ודעיכת הנפש.
עוד בעניין העונג צריך לדעת שאהבת עצמו הוא יסוד לאהבת זולתו. אהבת ישראל אמיתית נובעת מאותו אחד שראשית כל, הוא אחד בתוכו. אך, כל עוד שהוא לא אוהב את עצמו איך הוא יאהב את זולתו?
'אהבה' בגימטרייה 'אחד'. אדם שהגיע למצב שחלקי נפשו החיצוניים והפנימיים מחוברים זה עם זה, יש לו עונג מאותו חיבור. כוח העונג שבנפש הוא הכוח שהאדם מתענג בתוכו בחיבור החיצוני לפנימי שבתוכו.
לשם כך הוא חייב ראשית כל, לגעת בנקודה הפנימית שבתוכו ולאחר מכן, לחבר את הרבדים החיצוניים שלו לאותה נקודה. כמובן שאין התכלית להישאר עם החיבור בזה רק עם עצמי, אלא, לשם להתאחד עם כל הנמצא עימי.
שורש החיסרון הכללי בא מחמת שזהו עולם של אנשים שברובם אין להם עונג בחיבור הפנימי שבתוכם. אם אין עונג של חיבור עמוק בתוך האדם, לא יכול להיות שיהיה לו כלפי זולתו. השורש ההתחלתי שמוכרח להיות לאדם הרוצה להתפתח ברוחניות הינו כוח התענוג השורשי המאחד את כוחות הנפש ומחברם לצורת אדם חי.
כפי שאדם אינו יכול לחיות ללא חמצן, שהוא הכרח הגוף, כך גם בנפש – העונג שבנפש האדם הוא מקור החיות המתמיד. אי אפשר לחיות בבריאות נפשית לאורך זמן ללא תענוג. ישנם מקרים בהם האדם מקבל על עצמו במודע תקופה ארוכה ללא תענוג, אך זאת רק מכיוון שמעדיף ומצפה לתענוג העתידי הגדול שמחכה לו בסוף, שלפי העדר וההשתוקקות אל התענוג, כך ילך ויתעצם.
וז"ש בתרס"ו (ע' לו): "דהנה ידוע דהעונג שבנפש הוא הכוח היותר עליון בהכוחות מקיפים שבנפש, וכמאמר 'אין למעלה מעונג', שהוא למעלה גם  מכוח הרצון. וכמו שאנו רואין שהעונג הוא סיבת הרצון, דמה שאדם רוצה באיזה דבר הוא מפני התענוג שיש לו בהדבר הוא, ואם לא יהיה לו תענוג בעצם הדבר, לא ירצה בו, אם כן העונג למעלה מהרצון, שהרי הוא סיבת הרצון".
אולם עונג חיצוני הוא חלקי בלבד ולא אמיתי, זהו עונג שבור, שעל אף שהוא מענג את הגוף, הוא לא העונג החיובי הפנימי ולכן לא העונג הזה הוא המחייה את האדם (עיין הקדמת פמו"ס אות כ). ומהו העונג המחיה את האדם ועליו אפשר לבנות? זהו העונג שאני מתענג מתוכי, שמאותה חוויה אני פועל במשך כל היום כולו.
על האדם לאחד באמצעות כוח האמונה את כל כוחות נפשו עם שורש התענוג העצמי ועם עצם הקיום וההוויה שבקרבו ומשם לפעול בעולם.
כאשר אדם פועל בעולם ממקום חיצוני, כמעט ואי אפשר שלא יכשל באיזה שהוא שלב; או שיהיה חסר סיפוק ושמחה ומדוכדך מבחינה נפשית וכך יראו חייו או שח"ו יתדרדר ויגיע עד לחולאים בגופו ובנפשו רח"ל.

א.א

אנא המתן... פנייתך נשלחת...