יש מספיק לכולם (הרב מנחם סוכות)
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ ... וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.
כשנביט סביב על בני האדם, נוכל למצוא כל כך הרבה צרכים שלא מסופקים, כל כך הרבה חסרון. מדוע זה צריך להיות ככה? כשאנחנו מברכים "הזן את העולם כולו", האם אנחנו נעצרים לשאול האמנם כך? האם אין מיליוני בני אדם שמתים מרעב בכל שנה? איך אפשר בכלל לחזור שוב ושוב ולהעיד על בורא העולם "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן", כשזה סותר את המציאות הנראית לעין?
התשובה היא שלא הסתכלנו נכון, הקב"ה אכן "זן את העולם כולו", אין מצב בו השפע המגיע לעולם אינו מספיק לכולם. הבעיה היא בנו, בצורת החלוקה, בחומות שבנינו בכדי לשמר ולבדל את עצמנו כיחידים, במחיצות שאנו שמים בינינו לבין חברינו, בכך שאנחנו לא רואים את העולם כמכלול אחד. כשמישהו רעב, זה בגלל שמישהו אחר מחזיק אצלו מנה כפולה.
העולם נברא ומתנהל כך בכדי ללמד אותנו משהו, בכדי שנלמד איך להתייחס לשאר בני האדם, באיזו פרספקטיבה לראות את ה"גוף" האנושי הרחב. שלא נראה את האחר כזר, כמתחרה, אלא אדרבה, שכל אחד מאתנו יידע ש"וחי אחיך עמך". שכשאתה מעניק לאחר, זה לא על חשבונך. כשהשני יחד עמך, שניכם מוסיפים חיים.
והמדרש כאן מרחיב את התפיסה הזו ומצטט שני פסוקים מספר משלי. האחד - "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה'". והשני - "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ, מֵאִיר-עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'". אותו מפגש של העשיר והרש, של זה שהתברך בממון רב, עם אותו שחסר אמצעים גשמיים. חוזר על עצמו גם ברובד אחר, הצרכים שלנו זה מזה לא מתחילים ונגמרים בכסף, גם כששני אנשים נפגשים ולאחד יש אמצעים נפשיים שאין לשני, כש"רש", אדם במצב חסר, פוגש "איש תככים", את אותו שיש לו תוך, אותו שיכול גם להוכיח ולכוון. ובאמת, בכל מפגש עם האחר, יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים להעניק זה לזה, אם רק נבין שלכך נועדנו, שבכך יאורו עיני שנינו.
אין אדם בעולם שאין לו מה לתת לאחרים. לכל בן אנוש יש משהו ייחודי, משהו מיוחד רק לו. אבל זה לא ניתן לו בכדי שישמור אותו לעצמו. אדרבה, מכיוון שזה דבר שיוכל להגיע לאנושות אך ורק דרכו, לכן זהו התפקיד שלו, כחלק מהמכלול האנושי, להעביר לשתף ולתת.
העולם מלא כולו באנשים חסרים, בבני אדם המשוועים לאותה המתנה שרק אתה יכול להעניק להם. כשאתה יכול להועיל לשני בהתייחסות, בעצה נכונה, במילה טובה, בחיזוק, זו חובתך. "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" – כשיש בידך אפשרות ל"הוכיח", לכוון ולעזור לאחר ואתה נמנע חלילה, זהו "חטא", זו החמצה נוראה של הייעוד שלך בעולם. וכשאתה רואה את אחיך ש"מטה ידו, עמך", כשקשה לו ואתה מסוגל לעזור, אותה עזרה היא לא שלך, היא רק נמצאת אצלך - "עמך", בעבורו.
ואתה, גם אתה תישאר חסר מאוד אם תחשוב שלשאר בני האדם אין מה ללמד אותך. "איזהו חכם?", לימדונו חכמנו, "– הלמד מכל אדם". מכיוון שהחכמה גם היא מגיעה ל"עולם כולו", היא מפוזרת בין כל בני אנוש, לכן, יכולתנו להחכים, מותנית בהבנת מקומנו ביחס לאנושות כולה, בנכונותנו ללמד ולתת לכל אדם וביכולתנו ללמוד ולקבל מכל אדם.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)
