היעד הלאומי: השפעה!
יודע אני שיש דבר אחד משותף לכולנו – הוא הבריחה מהגלות המר, אכן זה רק איגוד חיצוני; בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה. לכן אמרתי שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית הן בנוגע מפרט לפרט והן מהפרטים אל הכלל; ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית שהייתה נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות. ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, היא נותנת גם את שיעור הקומה וההצלחה לכל מיני פעולות שאנו רוצים לעשות בשדה זו.
(עיתון האומה – ד' סיוון, ת"ש, 5/6/1940)
בפסקה שלפנינו קורא רבנו לשאוף ולפתח לאומיות חדשה שלא תהיה תלויה רק בלחץ של הסביבה כגורם מלכד (על דרך המשל של שק האגוזים). וכאן מתווה הוא הדרך לבניית זהות לאומית חדשה, זהות של גאולה לעומת זהות של גלות, זהות אקטיבית ויוזמת במקום זהות פסיבית ומגיבה. ולפני שנברר את התייחסותו של בעל הסולם לערך הלאומיות, עלינו לזכור את המציאות ההיסטורית שבה רבנו פיתח את גישתו לנושא. מדובר על תקופת שיא של תנועת הלאום העולמי, אשר בא לידי ביטוי בגיבוש המבנה של המדינה – לאום כשכלול מתקדם של רעיון הלאום במערב. וחשוב לזכור שתהליך זה סיים להתגבש רק בשלהי המאה ה-19. אפילו מדינה חשובה ומרכזית כגרמניה לא נוסדה עד שנת 1870! לצד הרגשת האחדות ושותפות הגורל שטמונים ברעיון הלאום, יצאו ממנו תופעות נוראיות במהלך הדורות אחרונים, כגון מלחמות עולם, תורת הגזע, עושק של מדינות קטנות על ידי גדולות ועוד... רבנו היה עד בחייו לכל אלה, וגם התבונן בתופעה המהפכנית של התחיה הלאומית היהודית, ברגש מורכב מאהדה ותקווה מחד גיסא, ומחרדה מאידך גיסא.
על בחירתו של עם ישראל כותב (במאמר מתן תורה) "וקודם כל עלינו להבין, למה ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית ולא ניתנה לכל באי העולם בשווה יחד, היש כאן ח"ו משום לאומיות? וכמובן, אשר רק היוצא מדעתו יכול להרהר כזאת". במילים אחרות, לא ניתנה התורה לישראל בשל עליונות לאומית על האחרים. יתרה מזאת, מתקומם רבנו כנגד תפיסה שהלאומיות הישראלית תצא לפועל בדרך הזרוע: "ולאפוקי מהמון עם גסי החומר, שלהיות דמיונם דבוק בשלימות כח האגרוף, ועל כן נחקק בדמיונם ענין התפשטות מלכות ישראל על האומות, אך ורק במין שליטה הנוהג מגופות על גופות, ליטול שכרם משלם בגאוה גדולה, להתגאות על כל בני חלד. ומה אעשה להם אם כבר חז"ל דחו כל אותם וכמותם מקהל ה', באמרם (ע"פ סוטה ה, א) "כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד" (הקדמה לפנים מאירות ומסבירות). על פי הנ"ל ברור שכל רעיון הקשור לרצון לקבל זר לחלוטין לאידאל הלאומיות הישראלית.
אדרבא, תפקידו של עם ישראל הוא אחד: להביא את דבר ה' לעולם. ויעוד זה, בשונה מדתות מיסיונריות אחרות, יוכל להתקבל על ידי האנושות רק בדרכי נועם, הסכמה ורצון חופשי, כי הם הערכים היסודיים של התורה עצמה! ומתוך לשונו: "במה שניתנה התורה ביחוד אל גזע האומה הישראלית, כי זהו ודאי ואין כאן ב' דעות בדבר, אשר דבר תכלית הבריאה מוטל על כל המין האנושי יחד: שחור כלבן וכצהוב בלי שום הבדל מעיקרו"(מאמר הערבות). וממשיך (שם) :"... ולפיכך מתוך ההכרח האמור, ניתנה התורה ביחוד לאומה הישראלית, גזע אברהם יצחק ויעקב בלבדה, כי לא היה מקום אפילו להעלות על הדעת ששום זר ישתתף עמה. אמנם בגלל זה, נתקנה ונעשתה האומה הישראלית כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו".
לסיכום, הרעיון של הלאומיות הישראלית הוא רק עניין ההשפעה לכלל האנושות, כשמטרת הלאום הוא לאפשר בשלב הראשון הקיום של "ואהבת לרעך כמוך" לעם ישראל, ולאחר מכן לשאר העולם. אין בלאומיות זו טיפה של עליונות או התנשאות, אלא כולה נתינה ואהבה במובן העמוק והנכון של המילה: הרגשת צרכי הזולת ולקיחת אחריות למלא את הצרכים של כל אדם. ואחר המילוי של הצרכים הגשמיים, יש לדאוג למילוי הצרכים הרוחניים. ובדורנו, דור של שפע חומרי גדול, זה הרעב הגדול של האדם, כדברי הנביא עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' א-לוהים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'".
