לזכות ב"נייר לקמוס" אמיתי
"כי להכיר איזה דבר, צריכים בﬠיקר להתבונן לתכונות הרﬠות שבהדבר, ומתוך שאין האדם יכול לראות נגﬠי ﬠצמו... מטﬠם כי כל רﬠ המחוייב לבא לכלל קבלה להאדם, הרי מגיﬠהו בﬠונג, דאי לאו הכי, לא היה מקבלו. וחוק הוא שכל דבר שיש בו תﬠנוג, אין האדם מחשבהו לרﬠ, זולת ﬠל ידי נסיונות רבות שמתפתח בהם, אשר ﬠל כך צריכים ימים ושנים, ונם זיכרון והקש והתבוננות, אשר לאו כל אדם מסוגל לזה. ולפיכך אין לך אדם שיהיה מכיר את עצמו."
(הרב יהודה ליב אשלג - מאמרי הסולם – מאמר צ"ז – סוד העיבור לידה (
במאמר שלפנינו מגלה רבנו את הסיבה השורשית לקושי שבתשובה. תהליך התשובה מורכב משלושה שלבים: וידוי, חרטה, וקבלה לעתיד. השלב הראשון הוא שלב המודעות השכלית, הווה אומר, אבחנה קוגניטיבית של האדם שהדבר שעשה שייך לתחום הרע. השלב השני הוא שלב רגשי של צער על עצם הקשר שהיה לו עם הדבר המאוס, ועצם הכאב הזה מביא לשלב השלישי שהוא החלטה שלא לחזור לאותו מקום בזוי. בכללות ניתן להקביל את שלבי התשובה למושגים שנטבעו על ידי הבעל שם טוב: הכנעה – זיהוי הרע כרע, הבדלה – הבדלות ממנו, המתקה – תיקון הרע בשורשו, הווי אומר, מתן משמעות למציאות הרע. לדוגמא כאן, הבנה שכל מצב רע גורם בדיעבד להתפתחות האדם והחברה על דרך "זדונות נהפכות לזכויות" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות).
באופן טבעי האדם כפוף לחוק התענוג והמכאוב (מאמר מתן תורה): "כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב. ואין לבעלי החיים שום בחירה חופשית לבחור בייסורים או לדחות את העונג". במילים אחרות, מרגע שהאדם מזהה ישות או מצב מסוים כמזיק, הוא יתרחק ממנו ללא מאמץ ואפילו ללא חשיבה נוספת, כפי שאין אדם מתלבט ושוקל בדעתו אם כדאי לו להכניס את ידו לאש. ולכן הקושי העיקרי בהתנעת תהליך התשובה הוא השלב הראשון של זיהוי הרע כרע. הסיבה העיקרית לכך היא שכל רע שאנחנו עושים מביא לנו תענוג. כי "אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר לא יניע האדם... מבלי להטיב מה את עצמו" (מאמר השלום). הטבה זו היא תמיד השלמה של איזה חיסרון, והיא גורמת הנאה או לכל הפחות סילוק מנה מסוימת של סבל. חוק זה חל גם על הפעולות הרעות כלפי הזולת: "[וזה] הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק 'ברצון לקבל', פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה להשלמתו עצמו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו"(מאמר מהות הדת ומטרתה). לסיכום, אם כל פעולותינו כפופות ל"חוק התענוג והמכאוב", לא ניתן לברר את מהותן הרוחנית על סמך החושים בלבד, כי גם פעולות רעות יביאו לנו הנאה או הקלה בסבל. דרושה לנו איפה התפתחות של קומה נוספת בהבחנה של טיב פעולתנו. הפעם, "נייר הלקמוס" הבודק לא יסתפק עוד ברגש של נעימות כהגדרה של טוב או רע, אלא ידרג הפעולות על פי סרגל של מועיל או מזיק, הווה אומר, מקדם או מעכב אותנו בייעודנו להדבק בבורא ית'! על דרך משל, אם החלטתי לעשות דיאטה כדי לרדת במשקל, אז אכילת גלידה, למרות שהיא מורגשת כטובה ונעימה, מרחיקה אותי מהמטרה, ולכן היא תבחן כמזיקה להשגת היעד, ומשם יתעורר בנקל תהליך התשובה שלא להיכשל שוב באותו פיתוי.
ההשגחה פתחה לנו שתי דרכים להרגשת הנזק שיש בפעולותינו. הדרך הראשונה היא דרך אמפירית של ניסוי וטעייה, המכונה בלשון רבנו: "דרך ייסורים". זו הדרך הטבעית של רוב האנושות, שעל פיה מתפתחים ומתקדמים הפרט והכלל על ידי למידה מכישלונות ומהצלחות על בסיס ניסיוני בזירה הפיזית והחברתית כאחד. למשל, הילד לומד מנפילות קודמות להיזהר במקום גבוה. הוא גם לומד שאין הוא יכול להתנהג באופן משולח רסן כלפי הזולת, כי החברה תנדה ותעניש אותו. זוהי דרך קצרה-ארוכה (כי היא טבעית אך איטית). הדרך השנייה היא דרך האמונה. היא דורשת מהאדם לסמוך על התורה ועל החכמים (אין חכם כבעל הניסיון) שבאים לחסוך לו את דרך הייסורים ולהצביע מראש על כל דבר מזיק או מועיל להגעה אל היעד הרצוי. דרך זו נקראת "דרך תורה" בלשונו של בעל הסולם, והיא ארוכה–קצרה, כי היא נראית מראש תובענית, מחייבת ומעל הטבע, אך מתגלית בסופו של דבר כנעימה וקלה יותר. ולכן מסביר רבנו (במאמר מהות הדת ומטרתה) כי כל המטרה של התורה והמצוות היא לפתח באדם "חוש הכרת הרע", אותו "נייר לקמוס" החושף את המזיק והמועיל שבפעולותינו.
"כי להכיר איזה דבר, צריכים בﬠיקר להתבונן לתכונות הרﬠות שבהדבר, ומתוך שאין האדם יכול לראות נגﬠי ﬠצמו... מטﬠם כי כל רﬠ המחוייב לבא לכלל קבלה להאדם, הרי מגיﬠהו בﬠונג, דאי לאו הכי, לא היה מקבלו. וחוק הוא שכל דבר שיש בו תﬠנוג, אין האדם מחשבהו לרﬠ, זולת ﬠל ידי נסיונות רבות שמתפתח בהם, אשר ﬠל כך צריכים ימים ושנים, ונם זיכרון והקש והתבוננות, אשר לאו כל אדם מסוגל לזה. ולפיכך אין לך אדם שיהיה מכיר את עצמו."
(הרב יהודה ליב אשלג - מאמרי הסולם – מאמר צ"ז – סוד העיבור לידה (
במאמר שלפנינו מגלה רבנו את הסיבה השורשית לקושי שבתשובה. תהליך התשובה מורכב משלושה שלבים: וידוי, חרטה, וקבלה לעתיד. השלב הראשון הוא שלב המודעות השכלית, הווה אומר, אבחנה קוגניטיבית של האדם שהדבר שעשה שייך לתחום הרע. השלב השני הוא שלב רגשי של צער על עצם הקשר שהיה לו עם הדבר המאוס, ועצם הכאב הזה מביא לשלב השלישי שהוא החלטה שלא לחזור לאותו מקום בזוי. בכללות ניתן להקביל את שלבי התשובה למושגים שנטבעו על ידי הבעל שם טוב: הכנעה – זיהוי הרע כרע, הבדלה – הבדלות ממנו, המתקה – תיקון הרע בשורשו, הווי אומר, מתן משמעות למציאות הרע. לדוגמא כאן, הבנה שכל מצב רע גורם בדיעבד להתפתחות האדם והחברה על דרך "זדונות נהפכות לזכויות" (הקדמה לתלמוד עשר הספירות).
באופן טבעי האדם כפוף לחוק התענוג והמכאוב (מאמר מתן תורה): "כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב. ואין לבעלי החיים שום בחירה חופשית לבחור בייסורים או לדחות את העונג". במילים אחרות, מרגע שהאדם מזהה ישות או מצב מסוים כמזיק, הוא יתרחק ממנו ללא מאמץ ואפילו ללא חשיבה נוספת, כפי שאין אדם מתלבט ושוקל בדעתו אם כדאי לו להכניס את ידו לאש. ולכן הקושי העיקרי בהתנעת תהליך התשובה הוא השלב הראשון של זיהוי הרע כרע. הסיבה העיקרית לכך היא שכל רע שאנחנו עושים מביא לנו תענוג. כי "אשר אפילו תנועה הקטנה ביותר לא יניע האדם... מבלי להטיב מה את עצמו" (מאמר השלום). הטבה זו היא תמיד השלמה של איזה חיסרון, והיא גורמת הנאה או לכל הפחות סילוק מנה מסוימת של סבל. חוק זה חל גם על הפעולות הרעות כלפי הזולת: "[וזה] הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק 'ברצון לקבל', פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה להשלמתו עצמו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו"(מאמר מהות הדת ומטרתה). לסיכום, אם כל פעולותינו כפופות ל"חוק התענוג והמכאוב", לא ניתן לברר את מהותן הרוחנית על סמך החושים בלבד, כי גם פעולות רעות יביאו לנו הנאה או הקלה בסבל. דרושה לנו איפה התפתחות של קומה נוספת בהבחנה של טיב פעולתנו. הפעם, "נייר הלקמוס" הבודק לא יסתפק עוד ברגש של נעימות כהגדרה של טוב או רע, אלא ידרג הפעולות על פי סרגל של מועיל או מזיק, הווה אומר, מקדם או מעכב אותנו בייעודנו להדבק בבורא ית'! על דרך משל, אם החלטתי לעשות דיאטה כדי לרדת במשקל, אז אכילת גלידה, למרות שהיא מורגשת כטובה ונעימה, מרחיקה אותי מהמטרה, ולכן היא תבחן כמזיקה להשגת היעד, ומשם יתעורר בנקל תהליך התשובה שלא להיכשל שוב באותו פיתוי.
ההשגחה פתחה לנו שתי דרכים להרגשת הנזק שיש בפעולותינו. הדרך הראשונה היא דרך אמפירית של ניסוי וטעייה, המכונה בלשון רבנו: "דרך ייסורים". זו הדרך הטבעית של רוב האנושות, שעל פיה מתפתחים ומתקדמים הפרט והכלל על ידי למידה מכישלונות ומהצלחות על בסיס ניסיוני בזירה הפיזית והחברתית כאחד. למשל, הילד לומד מנפילות קודמות להיזהר במקום גבוה. הוא גם לומד שאין הוא יכול להתנהג באופן משולח רסן כלפי הזולת, כי החברה תנדה ותעניש אותו. זוהי דרך קצרה-ארוכה (כי היא טבעית אך איטית). הדרך השנייה היא דרך האמונה. היא דורשת מהאדם לסמוך על התורה ועל החכמים (אין חכם כבעל הניסיון) שבאים לחסוך לו את דרך הייסורים ולהצביע מראש על כל דבר מזיק או מועיל להגעה אל היעד הרצוי. דרך זו נקראת "דרך תורה" בלשונו של בעל הסולם, והיא ארוכה–קצרה, כי היא נראית מראש תובענית, מחייבת ומעל הטבע, אך מתגלית בסופו של דבר כנעימה וקלה יותר. ולכן מסביר רבנו (במאמר מהות הדת ומטרתה) כי כל המטרה של התורה והמצוות היא לפתח באדם "חוש הכרת הרע", אותו "נייר לקמוס" החושף את המזיק והמועיל שבפעולותינו.
