הכמות והאיכות שבכאב

"...אשר יחד ﬠם זה תדﬠ קומתו של כל אגו, שהוא ממש כגודל השחרות או החלל הכואב שבו. וכן האיכות של כל אגו, תדﬠ בדיוק שהוא ממש בדמיון איכות הכאב שבו, שמתבלט אליו בצורה של נטייה, כי כל אחד יש לו נטייה אחרת שהוא נצמח מן החלל האחר."
(הרב יהודה ליב אשלג  - מאמרי הסולם – מאמר צ"ג –מיהו האני (

כל ישות האדם (אגוֹ) היא תולדה של חסרון, הנקרא בשפת הקבלה 'חלל'. כי מהות האגו של האדם הוא רצון למלא חלל זה, הנקרא בלשון רבנו בכל המקומות 'הרצון לקבל'. ומרחיב רבנו (בהקדמה לספר הזוהר): "וכל ההבחן הניתן לנו להבחין בין עצם לעצם, אינו נבחן משום זה, רק ברצונו בלבד, כי הרצון שבכל מהות, מוליד לו צרכים והצרכים מולידים לו מחשבות והשכלות בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם. וכשם שרצונות בני אדם שונים איש מרעהו, כן צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם שונים זה מזה." במילים אחרות, כל פעולות האדם, במחשבה, דיבור ומעשה, הם "לבושים" לרצון לקבל, הווה אומר, באות לשרת את המטרה הסופית של מילוי החסרון, ומוציאים לאור העולם את הרצון החבוי פנימה, כפי שהלבוש מאפשר לאדם להתגלות בחוץ, למרות שהוא מסתיר את גופו. בפסקה שלפנינו מתאר רבנו חלל זה, כנקודה שחורה, כואבת. שחורה כי היא נטולת שפע, וכואבת, כי שורש כל כאב הוא החיסרון בעצמו כפי שלמדנו בחוק ענף ושורש (במאמר מתן תורה) "כל ענף טבעו קרוב ושוה אל שורשו, וכל הענינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם." ומכיוון שהחיסרון אינו נֹהג בשרשנו חו"ח, אלא רק תכלית השלמות, כך כל גילוי של חסרון אצלנו יגרום לכאב רגשי או גופני.  רבנו מחדש כאן דבר גדול. אם הסבל הוא ביטוי לרצון שאינו מתמלא, ניתן ללמוד על הרצון דרך התבוננות בסבל עצמו! ונוכל להבחין כך שני מדדים ברצון, כמותי ואיכותי.

המימד הכמותי של הסבל בא ללמד על עצמת הרצון לקבל. כי עצמת התענוג קשורה לעצמת הרצון לקבל המתמלא בשפע הרצוי, כפי שכותב רבנו (במאמר לסיום הזוהר): 'שהרי מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה במדת גדלו של הרצון לקבל אותו'. ועל אתו משקל ממש, על פי החוק שורש וענף הנ"ל, מידת הכאב המגיע מהרצון לקבל הריקני (חלל) קשורה לאותה מידה וגובה של הרצון.  למשל, אם אני פוגש חבר אהוב, אתמלא בשמחה גדולה, וכשאצטרך להיפרד ממנו לתקופה ארוכה, ארגיש כאב בהתאם לאהבתי אליו. לעומת זאת, כלפי אדם זר, המפגש אתו יגרום לי להנאה קטנה אם בכלל, כי הרצון שלי כלפיו קלוש ביותר. וכמו כן הפרידה כמעט ולא תסב לי שום צער, מאותה סיבה ממש.

המימד האיכותי יכול להתפרש בשני אופנים:

ראשית, למדנו שהרצון לקבל (וכתוצאה מכך התענוג הנולד ממנו) מסתדר על סולם של ארבע מדרגות זו למעלה מזו, הקרויות דומם, צומח, חי, ומדבר. הדומם כולל הרצונות הקיומיים של הגוף.  הצומח כולל הרצונות להנאות הבאות לטפח ולשבח את הנאת החושים. החי הם רצונות להנאות "חברתיות" כגון שייכות, כבוד, שליטה, אהבה. המדבר הוא הרצון להנאות שכליות (הבנה, השגה, הצלחה). וניתן לראות שככל שאנחנו עולים בסולם, נהיים ההנאה והסבל הקשורים לאותו רצון, עדינים יותר, יקרים יותר, וקבועים יותר. 

הפן השני שבאיכות התענוג או הסבל קשור לנושא של הרצון, במילים אחרות, האם הרצון ממוקד בעצמי או בזולת. כי פה טמון סוד איכות ומשמעות החיים של האדם. כאשר האדם מרוכז בלמצוא ללא הרף תענוגים למלאות את החלל הפרטי שלו, יוצא לו שהחלל רק הולך וגדל וכך גם הכאב! וכך כותב רבנו (תע"ש חלק א') על הפסוק המתאר הרשעים "ומשנה שברון שברם" (ירמיהו יז). 'כי אוחזין החבל בב' ראשים. כי העוה"ז נברא עם חסרון וריקות מכל שפע הטוב, וכדי לקנות קנינים צריכים אל התנועה. וידוע שריבוי התנועה מדאיב את האדם, להיותה המשכה בלתי ישרה ממהותו ית'. אמנם להשאר ריקן מהקנינים והטוב גם זה אי אפשר, שזה ג"כ מנוגד לשורש, שהרי השורש מלא מכל טוב. וע"כ בוחרים בסבל ריבוי התנועה, בכדי להשיג מילוא הקנינים. אמנם כיון שכל קנינם ורכושם הם אך לעצמם, והיש לו מנה רוצה מאתים, נמצא בזה שאין אדם מת וחצי תאותו בידו. ונמצאים סובלים מב' הצדדים, הן מצער ריבוי התנועה, והן מצער החסרון של הקנינים, שחסרה להם מחציתם.

הדפסה