בחטא מי מריבה נגזר על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ. והמתבונן בחטא מי מריבה יראה שהנה השי"ת צווה על משה לדבר אל הסלע, והלך הסלע וישב בין סלעים אחרים עד שלא ניכר. והם דברו לאחד הסלעים ולא עזר, כי זה לא הסלע שה' אמר להם לדבר אליו. ותוך כדי הזדמן הסלע האמיתי, והיכוהו, ויצאו מים. הדברים עמוקים ומסובכים על פי הפשט להבין את חטא זה. כל שכן, שעפ"י פנימיות התורה גנוזים סודות נוראים בזה. וכן, מה זה קשור לכניסה לארץ ישראל?
אפשר לומר שכמו שרבי נחמן אומר שאם היה יודע ומכיר את עבודת הדיבור לה' לא היה משחית את גופו בסיגופים קשים - ישנן דרכים קלות ומועילות לתקן פגמים גדולים וקשים. השי"ת לא מחפש להקשות על האדם, אלא ההפך - הזריז משובח הוא. וחלק מהפגם של מי מריבה הוא זה שבחרו בדרך ההכאה ולא בדרך הדיבור. דרך ההכאה זה דרך הסיגופים, דרך הדיבור הוא הנועם שבעבודת ה', שזה ההבדל בין ארץ ישראל לחו"ל.
ידוע שתלמוד בבלי הוא תלמוד קשה, כמו שמבואר במדרש, לעומת תלמוד ירושלמי, שהוא יותר קל ולשונו קלילה. וכן חכמי ארץ ישראל היו נוחים בהלכה אחד לשני, שזה מעניין עבודת הדיבור.
אלא הקושי היה שהסלע הלך וישב בין סלעים אחרים. כי אדם יכול, למשל, לבחור בעבודת 'הדיבור', אבל לא בכוון הנכון. הוא יכול לחשוב ולבקש על החסרונות שלו, והוא לא יודע באמת מה החסרונות. הוא מדבר לסלע אחר לגמרי. נכון שעבודת הדיבור לעומת הסיגופים היא יותר קלה, אבל צריך להיות בשבילה חכם כדי שלא יתבלבל. ולטיפש באמת יועיל רק דרך הסיגופים – "שבט לגו כסילים". לכן, ארץ ישראל, בה עיקר השגת החכמה ופנימיות התורה. שע"י לימודו הוא "תיקון קל ומהיר", שזה עבודת הדיבור לסלע. וע"י לימוד פנימיות התורה מוצאים את ה"סלע" שנעלם ומדברים אליו ויוצאים מים. אז העיקר זה למצוא את הסלע.
שבת שלום.