חוק היחידיות

"... כי אין לך אמת ברורה יותר מדרך הטבע עצמו. והנה טבעי הוא, שכל אדם ואדם מרגיש את עצמו בעולמו של הקב"ה כמו שליט יחיד, אשר כל זולתו לא נברא, אלא להקל ולשפר את חייו, עד מבלי להרגיש חובה כלשהי, לתת מצידו איזו תמורה".
(מאמר ביקורת לשלום העולם)

בגמרא במסכת סנהדרין כתוב: "כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי". והלל הזקן אמר משפט דומה: "אם אני כאן הכל כאן" (סוכה נג א). קריאה שטחית של אמירות אלו מפתיעה ביותר, ועלול להתעורר בנו רושם שטמון בהן הדרכה לגאווה או לאגואיזם. אנחנו עלולים להסיק שכל המציאות הערוכה לפנינו נועדה אך ורק כדי שנהנה ממנה עד תום על דרך מה שאומר העולם: "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת"(ישעיהו פרק כב). אך פשוט שחז"ל לא באים להמליץ לנו על חיים של הפקרות ונהנתנות ללא גבול ומשמעות אלא הדברים עמוקים ויסודיים.

בפסקה שלפנינו מבאר רבנו שאמירות אלה נובעות מהרגשה חקוקה בעומק נפשנו. כי באופן טבעי הדבר היחיד המציאותי הוא הציור שאנחנו מקבלים מהעולם דרך חושינו. במילים אחרות, העולם כולו הוא כמו סרט שמוקרן בדרך מרובת ממדים בנפש שלנו, על ידי תמונות, קולות, ריחות, מישוש ורגשות. ואם היה אפשר לנתק אדם באופן מוחלט מכל גירוי חושי, היה העולם נעלם ממנו, ובלתי מציאותי לחלוטין. על כל פנים ברור שאין משמעות לעולם מבלי יצור רגשי החש אותו. ולהדגשה, נזכיר שאלה מפורסמת: "אם עץ נופל במקום שבו אין שום אוזן חיה בקרבתו, האם הוא משמיע רעש?". עניין נוסף, אנחנו מכירים את תופעת העכבר שרץ על גבי גלגל בכלוב, ונשאר במקומו בשל סיבובו של הגלגל. על דרך זאת, כשאני הולך ברחוב, אני מרגיש שהרחוב מתחתי נע. אבל באופן אובייקטיבי (כפי שמלמדת תורת היחסיות של איינשטיין), אין לי אפשרות להבחין אם אני זה שזז על פני כדור הארץ, או שמא, אני עומד במקום, ובכוחות רגליי מזיז את כל העולם כולו!  לכן ניתן ללכת בקלות אחרי חושינו, ולהחליט שמציאות העולם כולה תלויה בקיומנו הפרטי.

רבנו מוסיף שתחושה זו חלה אפילו על יעוד שאנחנו משייכים לבני האדם הסובבים אותנו. כי אנחנו מרגישים שהם נמצאים בעולמנו, כדי שלנו יהיה טוב. ניתן על זה דוגמא בהקשר למידת הכעס. קל להבין למה אנחנו כועסים על אדם שמקלל אותנו או פוגע בנו גופנית או כספית. כי הכעס מתפרץ כשאנו מרגישים שהזולת החסיר מאתנו נכס כל שהוא בניגוד לרצוננו. אבל פלא הוא לגלות שאנחנו כועסים לעיתים קרובות על אנשים תמימים שכלל לא התכוונו לפגוע בנו. לדוגמה, זוג מוזמן לחתונה, וכבר מאחרים. הבעל מוכן לצאת אך אשתו לא. בקלות יכעס הבעל על אשתו על כך. והיא לרגע לא התכוונה לעשות לו שום רע, אלא רק הייתה טרודה בבחירת הלבוש המתאים לאירוע. אך הסיבה של כעסו של הבעל הייתה כי הוא דמיין לעצמו במוחו תסריט שהם יוצאים בזמן, ומגיעים בזמן, ואיך היא מעיזה לא לשחק בהצגה לפי התסריט! במילים אחרות, אנחנו רואים את עצמנו כשליטים על האחרים ועל התנהגותם עד כדי כך שנרגיש פגועים אם הם לא יתנהלו לפי התוכנית שהטלנו עליהם בגנזי מוחנו.

רבנו מסביר לנו בבהירות במאמר מתן תורה את השורש של כל סבל וכל תענוג: "אשר כל ענף טבעו קרוב ושווה אל שורשו, וכל העניינים הנהוגים בשורש יתרצה בהם גם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיק תועלתו מהם. ולעומתם, כל העניינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם לא יוכל לסובלם וגם ניזוק מהם. חוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור", וכלל זה הקרוי "חוק ענף ושורש". והוא מסביר היטב את סיבת תחושתנו להיותנו מרכז העולם, כפי שממשיך במאמר "ביקורת לשלום העולם": "מצד שכל ענף, טבעו קרוב לשורשו. ומצד שנפשו של האדם נמשך מהשי"ת, שהוא אחד ויחיד, והכל שלו – הנה כמו כן האדם הנמשך ממנו מרגיש, שכל בריות העולם צריכים להמצא תחת ממשלתו ולשם תועלתו הפרטית. וחוק הזה אפשר לכנותו ”חוק היחידיות” שבלב האדם. ואין כל אדם נמלט ממנו, (אלא שכל אחד נוטל חלקו בחוק זה), הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו."

הדפסה