כי הבושה הוא עניין הרגשת חסרון
"כי הבושה הוא ענין הרגשת חסרון."
(הרב יהודה ליב אשלג - הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות")
הנושא של הבושה מדבר איתנו משני כיוונים הפוכים.
מצד אחד אנחנו אומרים "הוא עושה בושות", במובן שהתנהגותו של אותו אדם גורמת לנו אי נעימות. אך מצד שני, אנחנו גם אומרים "אתה לא מתבייש?". במובן זה, האדם שעושה דבר שלילי צריך לחוש בושה, ואם זה אינו קורה, סימן שהוא אינו מתוקן. מצד זה, הבושה היא תכונה חיובית שמאפשרת לאדם לשנות את דרכו ואפילו מונעת ממנו עשיית רע.
ובמובן זה יש לבושה מעלה גדולה מאוד ועליה שיבחו חז"ל את בני ישראל: "רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים".
אם כך, האם הבושה טובה או רעה?
על פי הסברו של רבנו בעל הסולם, אנחנו מתביישים כשאדם אחר (או הקב"ה) מגלה החיסרון שבנו, בין אם ידענו עליו והסתרנו אותו, ובין אם כלל לא היינו מודעים אליו.
בדרך כלל, הרצון שמתעורר בעקבות רגש הבושה הוא לברוח, להיבלע באדמה, להעלם. וזה הצד השלילי והמשתק של הבושה.
אבל לעיתים קרובות, בהמשך, מתעורר הרצון לתיקון החיסרון שהתגלה וכפי שמוסיף בעל הסולם: "ונודע, שהרגשת החסרון, הוא סיבה ראשונה למלאות החסרון, בדומה להמרגיש בחליו, מוכן הוא לקבל רפואה, אבל האינו מרגיש כי חולה הוא, נמצא נמנע בודאי מכל רפואה".
וכמובן, כל הנאמר הוא לגבי האדם כלפי עצמו, אבל אסור לנו לגרום לגילוי החיסרון אצל הזולת על פי מאמר חז"ל: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".
