לא ניתן האגואיזם המופרז אל הבריות רק להתפתחות האהבה. ודומה הדבר כמו שנרצה לנטוע אילן מאכל, הרי אתה מוכרח מתחילה למצוא הגרעין המיוחס להאילן הזה, ואחר כך על ידי עבודה והתפתחות תזכה לראות פריו. כן לצמיחת האהבה, צריכין על כל פנים גרעין מסוגל אליה.
(מאמרי הסולם מאמר ט - אלטרואיזם התלוי באגואיזם המופרז)
ברוב כתביו מחלק רבנו את כוחות הנפש לשני חלקים.
מצד אחד הרצון להשפיע, החלק הבא ישירות מהבורא – חלק א-לוה ממעל ממש. כוח זה שבנפש הוא הצד של השוואת הצורה עם הבורא – מה הוא רחום אף אתה רחום. כי הוא ית' טוב ומטיב, ואין בו אלא רצון להשפיע (למלא בשפע את הנבראים המחוסרים שפע). חלק זה בנפש נקרא גם יצר טוב או נפש א-לוהית או "יש מיש", והוא שורש של תכונת האלטרואיזם, המוגדרת במילון "נטייה, רצון או תכונה של עזרה לזולת, המתבטאים בהתנהגות המסבה טוב למישהו אחר ללא תמורה" .
מהצד השני, הרצון לקבל. זהו החלק הנברא, המחודש, "יש מאין". כי אינו קיים אצל הבורא כלל – כי ממי יקבל? ועוד, כי רצון לקבל מצביע על חוסר שלמות וחסרון. וככל שהחיסרון גדול יותר, כך גם הרצון להשלמת החיסרון גדול יותר. והוא ית' תכלית השלמות. רצון זה קרוי גם יצר הרע או נפש בהמית, והוא עלול לדרדר את האדם לאגואיזם ולרֹוע. וכך כותב רבנו (במאמר מהות הדת ומטרתה): "נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ב) אשר כללות כל הרע אינו אלא אהבה עצמית הנקראת אגואיזם להיותו הפכי הצורה מהבורא ית' שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע, וכמו שנתבאר שם (אות ט' וי"א) אשר ענין התענוג והעידון כל עיקרו הוא בשיעור השוואת הצורה ליוצרה". ובמקום אחר (מאמר הערבות) כותב: "והעושה עבירה אחת, שמשמעותה שלא יכול להתגבר ולכבוש את האהבה העצמית המזוהמת וע"כ פורץ בגנבה וכדומה, נמצא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה".
לסיכום, האהבה העצמית "המזוהמת", לתועלת עצמו – קרי האגואיזם – היא שורש כל רע לאדם עצמו ולעולם כולו! כי אם לעשות טוב זה להשפיע לזולת, לעשות רע זה היפוכו ממש. ורֹוע מתגלה בשתי מדרגות. הראשונה, האגואיזם הפסיבי: המודע לחסרון חברו ומתעלם ממנו כי הוא מרוכז במילוי החסרון של עצמו, על דרך "שלי שלי, שלך שלך". וכאן מכונס כל הרֹוע הנובע מהאדישות לצרכי הזולת. אבל המדרגה הקשה והמקולקלת יותר היא כאשר האגואיזם הופך לאקטיבי וגורם לפגיעה בצרכים של הזולת על ידי ניצולם לטובה עצמית, על דרך "שלי שלי, שלך שלי".
עקב כל הנ"ל, רבה הפתעתנו לקרוא מה שכותב רבנו בפסקה שלפנינו. איך יתכן ש"האגואיזם המופרז" הוא הגרעין המסוגל להצמיח האהבה?! הדברים עמוקים ודורשים עיון. ראשית, חשוב לשים לב למשל שבחר בו רבנו לבאר את הקשר שבין אגואיזם לאהבת הזולת. כי כדי שהגרעין יהפוך לעץ נותן פירות, עליו להירקב קודם באדמה. במילים אחרות, גם אם האהבה העצמית היא שורש האהבה, זה קורה דרך תהליך של שינוי, של טרנספורמציה. וכך כותב רבינו בהמשך לפסקה שלנו: "על ידי חיי המשפחה מתפתח האגואיזם הצר הוא מתרחב על כל המשפחה כי אוהב את אשתו כמוהו ואחר כך את בניו כמוהו... ואחר כך נמצא סגולה במין האדם להזדקק לחיי חיבור, ואז מתרחב לו האגואיזם להקיף את כל שטח שכניו העיר או המדינה, בהיות שטובתו הפרטית תלויה במידה מרובה בכל הציבור הזה". במילים אחרות, נראה שהצעד הראשון של הצמחת האהבה הזולת, בא על ידי הרחבת תחום האהבה העצמית. וזה מתחיל עם בן הזוג הנתפס כגוף אחד על פי הכתוב "וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד". ואמרו על כן חז"ל "אשתו כגופו". ברגע שהאדם חש שבן הזוג הוא חלק ממנו ממש, אין לו שום קושי לדאוג לו כפי שהוא דואג לעצמו. וכן על דרך זה לבנים, ולמעגלים החברתיים הרחוקים יותר. על פי מפתח זה אין צורך לאדם להמציא מתוכו כֹח חדש כדי לאהוב ולדאוג למילוי חסרונו של הזולת. כל מה שעליו לעשות הוא להתבונן ולחשוב שכל זולת הוא חלק ממנו ממש, וכך ידאג לו ללא טורח, כי כך הוא דואג לעצמו. וזה מדרגה ראשונה של האהבה, "להשפיע על מנת לקבל" כי הכוח השולט עדיין על כל מעשה השפעה על הזולת הוא הרצון לקבל לעצמו. אבל זה שלב ביניים והכרחי בדרך להשפעה נקיה.