קבלה והשפעה: חשבון סכום אפס
ובכלל נבחן תמיד אהבת זולתו שגורע בהכרח מאהבה עצמית, וכן השפעה לזולתו גורע מקבלה לעצמו. והבן ואל תטעה בזה.
(מאמרי הסולם מאמר ח - תמצית העבודה – ואהבת לרעך כמוך)
בפסקה שלפנינו קובע רבנו שאהבת הזולת גורעת מהאהבה העצמית. והדבר תמוה, כי אם פרוש אהבה היא הערכה או חיבה, למה לא ניתן בו זמנית לאהוב את עצמנו ואת הזולת? הרי אמא מסוגלת לאהוב כל ילד חדש שמתווסף למשפחה, מבלי לגרוע מאהבת הילדים האחרים! אמנם, עלינו להבין שבעל הסולם מדבר כאן באהבה ה"מעשית", קרי, הביטוי של האהבה במציאות. וזה אינו אלא דאגה למילוי הצרכים של הזולת. וכך ניתן להבין את המקום של "כמוך" שבא אחרי "ואהבת לרעך". כי הדאגה המתמדת למילוי הצרכים והחסרונות שלנו היא כח טבעי לחלוטין שאינו דורש מאמץ ותכנון. כח זה - הרצון לקבל הטבוע באדם - הוא שורשי, יסוד הקיום והחיים כולם. ולכן כל מה שצריך על מנת לקיים מצוות האהבה, הוא רק לחקות את התכונה המולדת הזו שבנו, להעתיקה ולהפנותה כלפי הזולת. פרוש, כמו שאתה דואג להשלים כל מה שחסר לך, תדאג לצרכים של הזולת. ומדייק רבנו (במאמר השלום): "אחר שבארתי במאמרים הקודמים את צורתה הכללית של עבודתו ית' וית', שכל מהותה איננה אלא אהבת זולתו, אשר מהבחינה המעשית ראוי להגדירה בשם "השפעה לזולתו", כלומר שחלק המעשה של אהבת זולתו הוא ענין השפעות טובות לזולת, לפיכך ראוי להגדיר אהבת זולתו בשם השפעה לזולתו, המוכשר ביותר לתוכנה המכוון להבטיח לנו שלא לשכוח את הכוונה." "השפעה" הוא מלשון שפע, הווה אומר, למלא בשפע את המקום המחוסר שפע.
עכשיו ניתן ליישר את הקושיה שלנו, כי אהבה היא בפועל מעשה של השפעה הדורש זמן, אנרגיה ותנועה. ומשאבים אלה הם מוגבלים וסופיים לגמרי. לכן כותב רבנו (במאמר מתן תורה): "כי נצטוינו "ואהבת לרעך כמוך", אשר מלת "כמוך" אומר לנו שתאהב את חברך באותו השיעור שאתה אוהב את עצמך לא פחות בשום פנים שבעולם, זאת אומרת שאתה מחויב לעמוד תמיד על המשמר ולמלאות צרכי כל איש ואיש מכל האומה הישראלית, לא פחות כמו שאתה עומד תמיד על המשמר למלאות את צרכי עצמך, אשר זה הוא לגמרי מן הנמנעות, כי לא רבים המה שיוכלו ביום העבודה שלהם למלאות די צרכי עצמם, ואיך אתה מטיל עליו לעבוד ולספק את משאלות כל האומה?" וברור לגמרי שאהבת הזולת היא על חשבון האהבה העצמית ולהיפך. על יסוד הבנה זאת, מאריך רבנו ומסביר שכדי לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" על בוריה, כך שהאדם יהיה עסוק אך ורק למלא צרכי הזולת, הוא מחויב להזניח באותה מידה את צרכי עצמו. מציאות זו תתאפשר רק בזמן שכל העם יקבל על עצמו את אותו עיקרון, כמו שקרה במעמד הר סיני שהיו "כאיש אחד בלב אחד", ואז נשיג את החירות האמיתית מכל פחד "כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו".
עד שנגיע למדרגה מופלאה זו, עלינו לקיים את מצווה זו כיחידים ובמעגלים מצומצמים, ללא התמיכה של עם שלם אוהב ודואג. אך רבנו מלמד אתנו (במאמר מתן תורה) "וכל תנועה שאדם עושה לאהבת זולתו הוא עושה זאת בעזרת אור חוזר ואיזה גמול שסופו לחזור אליו ולשמשו לתועלתו עצמו... אולם לעשות איזו תנועה וטרחה משום אהבת זולתו לגמרי, דהיינו בלי ניצוצי אור חוזר ושום תקוה של איזה גמול שישוב אליו, זהו מצד הטבע לגמרי מן הנמנעות". במילים אחרות, מעשה של השפעה מורגש אצלנו כפרישה מהתענוג של הקבלה, ונחווה צער שקול לאותו אבדן קבלה. לכן ככל שנראה יותר רווח במעשה ההשפעה לזולת, כך יהיה לנו יותר קל לעשות אותו. לדוגמה, אם אני מוקיר טובה לאדם השני, או מצפה לגמול עתידי על הטובה שאני עושה לו, ארגיש שאני מקבל משהו מהנתינה. מתברר שהקלות שבפרישה מהקבלה למען ההשפעה, מדודה כנגד כמות הקבלה הטמונה בעצם ההשפעה! יוצא שיש לנו כאן מכשיר מדידה פשוט המראה את מקומנו בקדושה. כי רק מי שמחליף את כלי ההנאה שלו מקבלה עצמית להשפעה (נהנה מעצם השמחה של המקבל ולא מהרווח המקופל בנתינה) יוכל להשפיע חינם בשמחה, בלי שום צער מפרישה מקבלה.
