שלשת לבושי הנפש
העבודה מאיזה מין שתהיה, צריכה להכלל במחשבה, דיבור ומעשה.
(הרב יהודה ליב אשלג - מאמרי הסולם – מאמר ז - מצווה אחת)
מהות האדם היא הנפש שבו, המחולקת על פי לשון בעל התניא ל"נפש בהמית" ו"נפש א-לוהית", או בלשון בעל הסולם, רצון לקבל ורצון להשפיע. כולם מסכימים שהנפש הא-לוהית, הרצון להשפיע, היא 'חלק אלו-ה ממעל', החיבור והקשר שלנו עם הבורא. אבל נפש זו יושבת בחדרי חדרים, ומלובשת בלבושים רבים. הלבוש הראשון הוא הנפש הבהמית עצמה, כוח החיות החומרי שבנו. וכל השאלה היא האם הלבוש הוא רק כלי המאפשר לניצוץ הא-לוהי להתגלות ולפעול בעולם, או דבר המכסה וחוסם אותו לגמרי. כי לבוש של קדושה דומה לבגד בעל שתי תכונות הפוכות, כיסוי וגילוי. בלי בגד המכסה אותו, האדם אינו יכול לצאת לעולם ולקיים מצוות. וכך מסביר רבנו הקשר הנכון שבין לבוש ונלבש (מאמר ב' מספר פי חכם): "ודע דשם התלבשות יורה הרבה ענינים: א) שאין המלובש נראה שם, כי אם המלביש אותו, באשר שהמלובש מתעלם ונסתר בתוך המלביש אותו. ב) שאין להמלביש כח ורשות לעשות שום דבר קטן או גדול, וכל התנועות שנראה מן המלביש, כולם מיוחסים רק להמלובש. ג) שאי אפשר למלובש להביא מעשיו לידי שלימות זולת בהתלבשותו במלביש הזה. ד) שאין המלביש חלק מגוף הלובש, אלא דבר חיצון הוא לו לגמרי, כמו מלבושי האדם שאין להם שום יחס עם בשרו ועצמו של האדם".
אך גם הנפש עצמה מלובשת בלבושים חיצוניים יותר, הנקראים מחשבה, דיבור ומעשה. וכך כותב רבנו (הקדמה לספר הזוהר): "באופן שגם נפשות בני אדם, הרוחניות, ... אין להן אלא רצון להשפיע נחת רוח ליוצרן, שהרצון הזה הוא מהות ועצם הנפש, כנ"ל, נמצא אחר שמתלבשת בגוף האדם, היא מולידה בו צרכים ומחשבות והשכלות, למלאות הרצון להשפיע שלה בכל מלואו". וכולם, בעצמם, מתלבשים בגוף הגשמי שלנו, בעל האיברים המסוגלים למחשבה, דיבור ומעשה. אם לבושי הדיבור, מחשבה ומעשה מלבישים על הרצון להשפיע, משמע שהרצון שיתגלה בלבושים הוא של קדושה. וכך יהיו המחשבות טהורות, הדיבור נקי ולתועלת בלבד, והמעשים לשם שמיים. ואם לעומת זאת, הכוח המלובש בהם הוא הרצון לקבל, אזי יופיעו מחשבות רעות - קנאה, שנאה וכבוד, וכמו כן, בתחום הדיבור, נדבר דברי לשון הרע, קללות וחנופה. ואין צורך להאריך בכל המעשים הרעים, הפוגעים באדם עצמו, בזולתו, ובקשר עם בוראו.
מחדש לנו רבנו שלבושי הנפש דקדושה, יכולים להיות יותר מביטוי של הרצון הא-לוהי שבנו. אלא, אדרבא, הם יכולים להיות מכשירים לעבודת הזיכוך של הנפש עצמה! כמו שלמשל, מאפשר הבגד החם והמבודד של המטפס להגיע לפסגת ההר, כן, שלשת הלבושים הנ"ל הופכים להיות שלשה נתיבים לעבודת ה', על פי המשנה במסכת אבות: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים". התורה היא לימוד חכמת ה' והשגת האמונה בכוח המחשבה. אך לימוד התורה צריך להיות לשמה, על מנת לקנות צורת השפעה לרצון לקבל. וכך כותב: (מאמרי הסולם, מאמר ז - מצווה אחת) "שכל התורה שהאדם צריך ללמוד, הוא על עניין האהבה". העבודה היא עבודה שבלב, קרי התפילה. זאת עבודת כוח הדיבור לפני ה'. וכותב (שם): "וכן התפילה צריכה להתרכז לישוﬠת כל המﬠונים שבהﬠולם, שרק השי׳׳ת יכול לפדות אותם ולמחות דמעה מעל כל פנים... אבל צריך להתפלל גם לעצמו... וכן לברך על טובת ﬠצמו... כלומר שצריך לכוין בהם שכל בקשתו לעצמו הוא רק תוך המסגרת של לﬠשות נחת רוח ליוצרו". גמילות החסדים הוא כוח המעשה, וממשיך רבנו (שם): "וכן המﬠשים טובים צריכים להתרכז על השפﬠה לחבריו להקל להם החיים ולהרים מדת חייהם ולהנותם בכל מה שאפשר, ובשﬠת העבודה הזו צריך לחשוב ולהתפלל להשי"ת שיצליח במﬠשיו באופן המוﬠיל ביותר, והשי"ת יﬠזור לכל אחד שלא יוצרך לעזרת חבריו", כן יהיה רצון.