"אין ﬠבדות ה' וקיום המצוות, זולת לשמה, שפירושו לﬠשות נחת רוח ליוצרו... אני אומר שמצוה ראשונה והיחידה שתהא יותר בטוחה להחפץ לבא לשמה, הוא לקבל ﬠל ﬠצמו שלא לצבור לצורך ﬠצמו, זולת במינימום ההכרחי לחיות בהם, ... ושאר הזמן, יﬠבוד בשביל הציבור, להושיﬠ נדכאים וחולים, ולכל בריה שבﬠולם שצריכה ישוﬠה וסתם הטבה. ובמצווה זו יש ב' מﬠלות: האחת, אשר כל צﬠיר יבין, אשר ﬠושה מפני שﬠבודה זו היא מוסכמת ומאושרת מכל בני העולם. והשנית, הוא מפני שיכול להיות אשר מצוה זו היא מכשיר יותר טוב לבא לקיום תורה ומצוות לשמה, בשביל שההכנה הוא ממין המטרה. כי בהרגיל את עצמו לעבוד לבריות, הריהו ﬠושה לאחרים ולטובתם, ולא לﬠצמו, ואם כן לאט לאט יוכשר לﬠשות מצות השם גם כן בתנאי הנרצה, דהיינו לטובת הבורא ית' ולא לטובת ﬠצמו וכמובן אשר הכוונה צריכה להיות בשביל קיום מצוות הש"י."
(הרב יהודה ליב אשלג - מאמרי הסולם – מאמר ז - מצווה אחת)
רבנו פורש לפנינו את העיקרון המרכזי של עבודת ה' והדרך להגיע אליו. כי כל מטרת קיום התורה והמצוות היא רק לתועלתנו, שנזכה לדבקות בו, שנהנה מאורו ומהאושר והשלווה העליונים של חיבור תמידי עם ה'. ואין לבורא שום רווח מעבודתנו, אלא שכך יכול הוא להשפיע לנו כל הטוב שהכין לנו בעוד מועד. וניתן על זה משל: אם מנהל מפעל מעסיק עובד, המנהל מעוניין בעבודה של הפועל, והעובד מעוניין בשכר. אבל אצל השם ית' יש רק עניין בשכר שנקבל, אלא שהדרך היחידה שהשכר יגיע אלינו היא העבודה בתורה ומצוות. אבל בשונה מבשר ודם, אין מדובר במסחר בין שני אנשים, שאחד נותן כוח עבודתו, והשני מתגמל אותו על כך, אלא העבודה היא זו שמכשירה את העובד לקבל את השכר! כי על מנת לקבל השכר, שהוא הדביקות, צריך להשיג קודם השתוות הצורה עם הבורא על דרך "מה הוא רחום, אף אתה רחום". ולכן כל העבודה של תורה ומצוות צריכה להיות לשמה - "לﬠשות נחת רוח ליוצרו" כנ"ל. כי כפי שהוא רק אהבה ונתינת חינם, גם עבודתנו צריכה להיות נטולת כל חשבון של רווח אישי. ואמרו חז"ל (ברכות י"ז ע"א): "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים". כוונת הלב בזמן עשיית המצווה קובעת איכות העבודה.
אחד מחידושיו הגדולים של רבנו היא האמירה שהעניין של "לשמה" או אהבת חינם, או אלטרואיזם, היא תכונה נפשית-פסיכולוגית הנרכשת על ידי תרגול תמידי. ואין שום שוני אם הנושא של האהבה הוא האדם השני או הבורא. שניהם נתפסים כ"זולת", ישויות נפרדות וחיצוניות למהותו הפרטית של האדם. וכך כותב (מאמר מתן תורה): "והננו רואים בשתי עינינו, אשר כלפי העוסק בתורה ומצוות לשמה, הנה אפילו מצד המעשיות שבתורה אינו מרגיש שום הבדל בב' חלקי התורה. כי בטרם שמשתלם בדבר, הכרח הוא, שכל פעולה לזולתו הן להשי"ת והן לבני אדם מורגשת אצלו כמו ריקנית לבלי מושג". ולכן, עבודת האדם כלפי האדם ועבודתו כלפי הבורא זהות לגמרי: לכוון כל פעולה לעשיית נחת רוח לזולתו.
אם כך מה ההבדל בין שני חלקי התורה - מצוות בין אדם לחברו ומצוות בין אדם למקום? גם כאן מחדש לנו רבנו חידוש גדול, שמצווה אחת – ואהבת לרעך כמוך – כוללת לא רק כל המצוות שבין אדם לחברו, אלא גם כל המצוות שבין אדם למקום! וכך מסביר (במאמר מתן תורה) שהעבודה בין אדם למקום "היא קבועה ומסוימת ואין לה תובעים והאדם מתרגל אליה בנקל, ... מה שאין כן חלק המצוות שבין אדם לחברו הוא בלתי קבוע ובלתי מסוים והתובעים מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע"כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה". במילים אחרות, המצוות שבין אדם למקום שייכות לריטואל קבוע, ואין אנו מרגישים שום הבדל אם עשינו את המצווה בכוונה, או לא. לעומתן, העבודה שבין האדם לחברו היא תמידית ומשתנה, ורוויית תגובות מהזולת אם אנחנו פועלים כלפיו מתוך מניע אגואיסטי בלבד.
בעל הסולם מונה בפסקה שלפנינו עוד שתי מעלות לקיום המצווה "ואהבת לרעך כמוך" כיסוד העבודה. האחת, שכל בן אנוש מזדהה בקלות עם רעיון זה, כי הוא טמון בנשמתו, חלק א-לוה ממעל ממש, הבנוי מאותו חומר, כח הנתינה של הבורא. והשנייה, כי היא מכשירה אותנו בהדרגה לעבודה של לשמה כלפי הבורא, כי היא בעצמה, "עבודה לשמה" כלפי הזולת, לפי ביטויו של רבינו כאן: "שההכנה הוא ממין המטרה".