אהבה עצמית - אהבת הזולת
כדי להיטהר מהצמצום הגדול של אהבה ﬠצמית, אסור לו לאדם להצטער או להתפלל בשביל גופו הפרטי. כי אין לך מכשיר יותר גדול להרגשת אהבה מהמצטער בצרת חבירו או בצרתו ﬠצמו, וﬠל כן אסור להצטער בצרתו ﬠצמו. כי ירבה ויחזק בזה מדת האהבה ﬠצמית. אכן אם יש לו צﬠר ﬠצמי, ידמה ברוחו כי כל בבי הﬠולם המה בצﬠר הזה. ואז יהיה הצﬠר הזה הכנה ﬠל אהבה אמיתית.
(הרב יהודה ליב אשלג - מאמרי הסולם – מאמר ל'א – האדם - פרט באחדות הבריאה)
אנחנו מצווים במקומות רבים על ידי התורה להפעיל את כוח האהבה שבנו, כגון: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ". נשאלת שאלה ידועה והיא: אם אהבה היא הרגש של נעימות וטוב של החיבור עם הדבר האהוב, איך יתכן שהתורה תצווה אותנו דבר שהוא לגמרי מסור ללב? על דרך משל: האם אני יכול לצוות את חברי לאהוב מוזיקה קלאסית? הרי זה דבר שיכול להגיע אליו רק מהתעוררות של השתוקקות עצמית! אך רבנו מדייק ומסביר (במאמר השלום) "שחלק המעשה של אהבת זולתו הוא ענין השפעות טובות לזולת, לפיכך ראוי להגדיר אהבת זולתו בשם השפעה לזולתו, המוכשר ביותר לתוכנה המכוון להבטיח לנו שלא לשכוח את הכוונה". במילים אחרות, אהבה היא המעשה של ההשפעה טוב לזולת. והשפעה היא מילוי הרצון על ידי השפע הרצוי. ולכן לא כל נתינה נקראת אהבה. כי אם אני נותן לחברי דבר שאינו רוצה, זה לא יגרום לו טוב, ואולי אפילו יעצבן אותו! וכך מובן לנו שאהבה אינה רגש אלא פעולה המתחילה בהרגשת הצורך של המקבל וממשיכה במילוי אותו צורך. באופן טבעי כשהאדם נולד, הוא מרגיש רק את עצמו ואת הצרכים שלו, ועליהם הוא חש צער כל עוד הם לא מתמלאים. כי הצער הוא בשורשו רצון שאינו מתמלא. וזה הבסיס של האהבה העצמית הטבעית החשה את הצער של עצמו ודואגת למלאו תדיר. כל העבודה של האדם היא להמיר את היכולת של הרגשת הצער של עצמו להרגשת צערו של הזולת כדי שיוכל לקיים את המצווה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". אבל לאדם יכולת מוגבלת של הפעלה של רגש זה. ואם הוא רובו עסוק בצער של עצמו, הוא ימעט בהרגשת הצער של הזולת, ומכאן ימעט גם באהבה. ולכן מסביר לנו רבנו כאן שהסוד של אהבת הזולת טמון בהפחתת האהבה העצמית! ורמזו על כן בגמרא:
"לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים; אם מלאה זו חרבה זו, ואם מלאה זו חרבה זו". הקדושה (אהבת הזולת) והטומאה (אהבה עצמית) יונקים מאותם כוחות הנפש. וכל אחד ניזון מהיחלשותו של השני.
