על ה"שמחה" ועל חודש אדר ... (דרור בן עמי)
על ה"שמחה" בכלל ושמחת חודש אדר ופורים בפרט
בשפה העברית ישנן לא מעט מילים נרדפות למילה "שמחה":
ששון, דיצה, רינה, גילה, חדווה, צהלה, עליזות, עליצות, צחוק, ועוד. ריבוי זה מבטא את מעמדה ומרכזיותה של ה"שמחה" בשפה העברית, אך יותר מכך - בחייו של האדם. השמחה נחשבת תכונת נפש חיובית. לא קל תמיד להשיגה, אך בהכללה ניתן לומר שהשמחה מרוממת את נפשו של האדם, ממריצה אותו ובד"כ מדרבנת אותו לעשייה חיובית.
בדת היהודית ישנה התייחסות רחבה למקומה של השמחה, אם כמצווה ממש ואם כתכונת נפש אותה ניתן לפתח ואשר אליה צריך לשאוף. השמחה נאמרת כציווי ממשי-מפורש: "ושמחת בחגך, והיית אך שמח" (דברים ט"ז,י"ד(; "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק',ב); כדברי רבי נחמן מברסלב "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" (ליקוטי מוהר"ן ב כד) ועוד. השמחה אינה יעד או ציווי ל"חגים" בלבד, אלא לכל ימות שנה!
האם "שמחה" היא עניין רגשי בלבד, שכלי או משולב? ובכלל – כיצד ניתן 'לכפות' על מישהו להיות שמח? בחסידות ובקבלה ישנה התייחסות לעצם המילה "ב-ש-מ-ח-ה" שכאשר סדר האותיות משתנה מתקבלת המילה "מ-ח-ש-ב-ה", ולהיפך כמובן. אדם יכול בכוח מחשבתו להיות שמח. האדם יכול לכוון ולשלוט על רגשותיו באמצעות השכל. ואשר לעצם הדרכים בהן ניתן "לקנות" את השמחה: לבד או רק באמצעות חברה תומכת; בכוח מעשים חיצוניים ו/או פנימיים: צדדים רבים לשאלות לא פשוטות אלו, הנדרשות לדיון נפרד ורחב יותר.
אד דינר, פסיכולוג אמריקני (אוניברסיטת אילינוי) העוסק בחקר האושר מציג שאלה מחקרית:
"האם אדם מאושר משום שהוא מצליח?" או להיפך: "האם אדם מצליח משום שהוא מאושר?".
ובאופן אנלוגי דומה ניתן להתייחס לשמחה ולשלמות המושגת בעקבותיה. האם "שמחה" מביאה לידי "שלמות" ; או אולי "שלמות" מביאה לידי "שמחה"? ואולי בכלל מדובר בצירוף דו-כיווני שיכול להיות נכון לכל אדם בהתאם לאישיותו, למצבו, להרגשותיו ומחשבותיו הסובייקטיביות?
עבודת השם בשמחה מוסיפה מימד וערך מיוחד לכל מצווה ומצווה. השמחה מבטאת את החשיבות והערך שאנו מייחסים לכל מצווה. חכמי המוסר מלמדים אותנו ש"אחר המעשים נמשכים הלבבות" (ספר החינוך), כלומר אחר פעולה חיצונית מתעוררת "מחשבת הלב" ובודאי שבהקשר זה השמחה היא פעולה "מעוררת". כלומר, הפעולה החיצונית היא בעלת השפעה פנימית משמעותית. גם המדרש מלמדנו על החובה להיות בשמחה בעת קיום מצווה, ואפילו מציין שישנה קבלת שכר נפרד על השמחה עצמה, מעבר לשכר המצווה.
שמחה מיוחדת במינה היא שמחת חודש אדר.
במסכת תענית נאמר: משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט). מדוע דווקא אדר, מה ייחודו של חודש זה ש"השמחה" נקשרת אליו דווקא ובמה שונה שמחת אדר משמחת שאר חודשי השנה?
מתמיה ומעניין שדווקא במסכת תענית ולא במסכת מגילה (מגילת פורים) נאמר משפט זה. הטעם לכך הוא קשר שעניינו חודש אב, בו ממעטים בשמחה ואשר מוזכר במסכת תענית הדנה בתענית ט' אב, אך כנגדו עומד חודש אדר בו, כאמור, מרבים בשמחה.
במגילת אסתר הנקראת בפורים נאמר: " והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" (אסתר, ט, כב). על פסוק זה הסתמכו חכמינו בקביעת השמחה לכל חודש אדר ולא רק לימי נס פורים בלבד.
הגדילו חכמינו לתקן שבחודש אדר נקראות לאחר פרשת השבוע ארבע הפטרות ה"שוברות" את הסדר הרגיל. אלו הן ארבע הפטרות שיש בהן יותר ערור של שמחה על פני ההפטרות הרגילות, שעניינן קשר רעיוני לפרשת השבוע. ואם לא די בכך, מצווים אותנו חכמינו על מצוות "מחצית השקל" דווקא בראש חודש אדר. והטעם (ה'לכאורה' פשוט) לכך: "האם יש שמחה גדולה יותר משמחת הנתינה?". זו נתינה לשם בניית ערך משותף, מאחד ומגבש את כלל עם ישראל: המשכן, המקדש.
טעם נוסף לשמחת חודש אדר מתייחס להיותו החודש האחרון בשנה. זהו החודש בו הסתיים שעבודו ועבדותו של עם ישראל. כל סיום מחובר ל'ראשית' - ראשית הגאולה, אותה מציינים בחודש הראשון בשנה, חודש ניסן, בחג החירות – חג הפסח.
קיימים טעמים נוספים לייחודו של חודש אדר (לידת משה, מלחמת עמלק). טעם אחרון 'חביב' שאציין: השתייכותו של חודש אדר למזל דגים. זהו המזל היחיד המצוין בלשון רבים (מאזניים/תאומים אינם ריבוי) והמסמל ברכה, התרבות, חיבור למים; וכשם שהתורה נמשלה למים אף אנו נמשלים לדגים ה'שוחים' בה ועטופים בחסדה; כמים המכסים.
ובתוך חודש אדר, שני ימים מיוחדים בחודש זה הינם י"ד ו ט"ו – הלא הם ימי פורים. ימים אלו ידועים כימי שמחה מיוחדים, עליהם נאמר: "חייב אדם לבסומי בפורים.."(מגילה ז), כלומר חייב אדם להשתכר ביין בפורים. נס פורים קשור ליין: אסתר 'תופסת' את מקומה של ושתי המלכה – במשתה היין, ומפלתו של המן מתרחשת בעת משתה-יין גם כן. שמחה זו אינה של השתכרות, אלא "עד-דלא-ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". שמחה שתכליתה התעלות, גילוי וחיבור לנס פורים ולרזי המגילה הנקראת. שהרי נאמר: "יין ישמח לבב אנוש" (פסחים קט), וכן "נכנס יין יצא סוד"(סנהדרין לח, א). ולא במקרה ערכן הגימטרי של המילים יין – סוד שווה 70, כנגד שבעים פנים לתורה; ואין זה מקרה שמגילת אסתר מכונה מגילת 'הסתר' – שרב בה הנסתר על הגלוי.
ועוד בעניין פורים ושמחת-פורים; כשם שמצווים אנו על מחצית השקל, מצווים אנו במתן מתנות לאביונים ובמשלוח מנות. נתינה לשם נתינה. נתינה שיש בה הרבה משמחת הלב, אם על מנת לשמח אלמנות, יתומים, גרים ואומללים מחד, ואם על מנת להעצים את הערבות ההדדית בין בני ישראל כולם מאידך . על אלו נלווית מצווה נוספת – עריכת סעודת / משתה פורים עצמו, שהרי אין שמחה שלמה ללא שמחת הגוף. לאחר ותוך כדי חווית שמחה רוחנית גדולה, ראוי לשתף ולהזין גם את הגוף, בבחינת "גוף ונשמה" המהווים יחדיו שלמות אחת והמעצימים זה את זה.
כך, לשמחה פנים רבות. שמחת הגוף, שמחת הנפש, שמחת החג, שמחת עלייה לרגל, שמחת האכילה, שמחת הנתינה, שמחת לבישת מלבוש חדש, שמחת המשפחה ועוד ועוד.
מי ייתן ונהיה כולנו בשמחה, שמחת אהבה ונדבה, ו"ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" – כל השנה כולה!
