לאן אנחנו שבים? (יפעת אדלר)
"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד."
שם הוי"ה הוא השם המרכזי של עץ החיים שממנו ודרכו הכול מתהווה. השם הזה נמצא למעלה ממדרגות הזמן ומדרגות המציאות העולמית. הוא לא ניתן לתפיסה. השם א-לוהים ממונה על הכניסה של שם הוי"ה אל תוך המציאות האנושית, אל תוך הממד העולמי שש בו את כל הממדים הנחוצים לתהליך של עולם: זמן, נפשות ומקום.
הנשמה שלנו היא חלק אלו-ה ממעל, מכסא כבוד חוצבה.
מתי אנחנו נכשלים? כשאנחנו שוכחים מאיפה באנו, כשאנחנו שוכחים את הרוממות של הנשמה המיוחדת שלנו שנטעה בתוכנו, שחיה בתוכנו, שמחיה את כל אישיותנו. כל כישלון בא מחמת חוסר דעת, חוסר חיבור של כל רגע ורגע. אם היינו נשארים אחוזים בזיכרון התודעתי הראשוני הבסיסי הזה, לא היינו יכולים לטעות, ולא היינו נכשלים.
"וידעת" – זיכרון הוא ידיעה - דעת, זיכרון הוא חיבור. וידעת – לא רק וזכרת בראש אלא ופקדת. הזיכרון הוא יחוד והוא דעת, וכשאין דעת – יש שכחה שמולידה מדרגה גלותית. הגלות נובעת מחוסר דעת. וכשיש שכחה ישראל נדמים בעיני עצמם ככל הבריות. אנחנו שוכחים שאנחנו מיוחדים. אנחנו שוכחים את המדרגה המיוחדת שלנו. כשאנחנו חוטאים – זה בגלל שבאותו רגע ירדנו בעיני עצמנו מהקומה האמיתית שלנו. שכחנו שאנחנו א-לוהיים בעולם הזה. שכחנו שיש לנו נשמה וגוף מעולם עליון. וכשאנחנו מזלזלים במדרגה הפנימית הזאת שלנו – אנחנו חוטאים.
ולמי אנחנו חוטאים? לחיים שלנו! כשאנחנו חיים מתחת למדרגה של עצמנו – זה החטא הכי גדול. אנחנו חוטאים לידיעה של מי אנחנו.
והעצה כדי להימנע מנפילות למיניהן היא לשמור על מדרגת אדם. לחזור למדרגה של "אתם קרויים אדם". אדם מלשון "אדמה לעליון" - להשוות את צורתנו לצורתו ית'. כשאנחנו משווים את עצמנו למדרגות נמוכות ופחותות – אז במקום להיות "אדמה לעליון" אנחנו חוזרים לאדמה.
"בראשית ברא – בשביל ישראל שנקראו ראשית". אם היינו זוכרים בכל רגע את הגדולה הזאת שאנחנו הראשית של המחשבה הא-לוהית לא היינו באים לכלל חטא.
כל החטאים שלנו נובעים מחוסר הזכרון, מחוסר הדעת. ולכן מצוות התשובה היא קודם כל ולפני הכל "וידעת".
ומה המועד המסוגל לכך? "וידעת היום". היום הוא ראש השנה, ביום הזה יש מדרגה שבה אנחנו חייבים לתקן את השכחה שלנו. ולכן יום זה נקרא "יום הזכרון".
"עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן... לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא."
כשאנחנו זוכרים מאיפה באנו – אנחנו גם זוכרים לאן אנחנו הולכים. כשאנחנו שוכחים מאיפה באנו – אנחנו, ח"ו, גם לא יודעים לאן ללכת, אנחנו חיים מתחת לרף של המציאות הפנימית הזהותית שלנו. הדין וחשבון הוא על כך שלא חיינו את חיינו לפי התכונה האמיתית שהקב"ה הטביע וקבע בבריאה שלנו. מה דורשים מאיתנו? לחיות את חיינו האמיתיים שלנו, לחיות את המדרגה האמיתית שלנו, לזכור מי אנחנו, ומתוך כך גם לזכור לאן אנחנו הולכים.
שנזכה לזכור מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים.
שנה טובה ומבורכת.
(על פי שיעור של הרב יואל בן הרוש – תשובה וראש השנה תשע"ט)
