עונש מוות ותיקון הנפש (יואל אופנהיימר)


הפסוק של הפרשה:  (במדבר פרק טו)

(לד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ:

 

פשט הפסוק:

איש שנמצא מקושש עצים בשבת, נלקח למעצר עד שיוחלט מה יהיה גזר דינו.

 

האגדה על  הפסוק:  (מדרש תנחומא  פרשת במדבר)

וכן אתה מוצא על כל דבר ודבר שצוה הקב"ה את משה אזהרות ועונשין, כתוב בשבת "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ), אזהרה. ועונש? "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא). באו למדבר ומצאו מקושש, ולא היה משה יודע באיזו מיתה הוא נהרג, אלא "וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'" [בפסוק שלנו]. אמר הקב"ה "מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים" (במדבר טו).

 

נקודות למחשבה:

דינו של מחולל שבת הוא מוות, כמו עברות חמורות אחדות. אמנם התורה מסייגת מאוד את המקרים שבהם רשאי בית דין לגזור גזר דין חמור זה. בעיקר דרושים שני תנאים עיקרים: התרעה (הזהרה על ידי שני עדים שהמעשה מהווה עברה שדינה מוות), ועדות על ידם שבוצעה העבירה. על בית הדין לחקור את העדים בקפדנות כדי לגלות כל סתירה או חוסר מהימנות בגרסתם.  וגם לאחר פסק הדין ניתן אפשרות לכל אחד להעיד אם קיים סיכויי להציל את הנאשם.  כה גדלה סלידת התורה מעונש מוות שחז"ל אמרו: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע [שבע שנים] נקראת חובלנית, רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה" (משנה מכות א).
• עבור המשפט האזרחי, דרך הוצאה להורג היא רק פרט טכני. לעומת זאת, ההלכה מגדירה ארבעה סוגי הוצאה להורג: חנק, הרג, שריפה, סקילה, כאשר כל אחד ואחד חמור מקודמו. לכל עבירה, החייבת מיתה נקבעת אחת מארבע מיתות בית דין אלה. על אף שכיום לא דנים מיתות בית דין, ארבע המיתות לא התבטלו והן נמסרו לידי הקב"ה, שמעניש בדרך הטבע את החוטאים: "מי שנתחייב סקילה - או נופל מן הגג, או חיה דורסתו. מי שנתחייב שריפה - או נופל בדליקה, או נחש מכישו. מי שנתחייב הריגה - או נמסר למלכות, או ליסטין באין עליו. מי שנתחייב חנק - או טובע בנהר, או מת בסרונכי" (סנהדרין  לז).
• נוכל אולי להבין יותר, את מהותם של ארבעת הסוגים של ההוצאה להורג, אם נתבונן במהות  החטא עצמו. החטא פועל בו זמנית בשני מישורים. במישור הגשמי, החטא גורם לנזק לזולת או לחברה (במצוות בין אדם לברו) או התרסה נגד הקב"ה (במצוות בין אדם למקום). במישור הרוחני, הוא פוגם בנפש האדם ובכוחות הטוב שקיימים בעולם הרוחני. לדוגמא, אדם העובר עבירה פעם שנייה, אינו חש אותם ייסורי מצפון כמו בפעם הראשונה, כפי שמבהירה הגמרא : "דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה [חזר וביצע אותה שוב] – הותרה [נהית מותרת] לו. - הותרה לו סלקא דעתך [התכוונת?] אלא אימא [אמור]: נעשית לו כהיתר" (יומא  פו) . על מנת לנקות את הכתם הנפשי, הנוצר על ידי העבירה, קיימת התשובה. ואם העבירה חמורה יותר, דרושים ייסורים לבוא על האדם, כדי לכפר על החטא. אבל במקרה של עבירות חמורות ביותר רק המיתה בעצמה יכולה לכפר ומכיוון שהפגם הרוחני של כל עבירה שונה, כך גם ההוצאה להורג שונה בהתאם. המוות עבור הגוף היא כיליון וסיום, אך עבור הנשמה היא גם תיקון וכפרה. 

אנא המתן... פנייתך נשלחת...