הענווה מביאה לנבואה (יואל אופנהיימר)


הפסוק של הפרשה:  (במדבר פרק יב)

(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

 

פשט הפסוק:

התכונה העיקרית המאפיינת את משה רבנו היא ענוותו היתרה.

 

האגדה על  הפסוק:  (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת יתרו)

"וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱ-לֹהִים" (שמות כ). מי גרם לו [שיוכל לעמוד פנים מול פנים עם הקב"ה]? ענוותנותו.  שנאמר [בפסוק שלנו]: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד". מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו, סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר: "וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל אֵלֶּה נְאֻם ה' וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי" (ישעיה סו), וכתוב "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נא). וכל מי שהוא גבֹה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה שנאמר "גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל (תהלים קא), וכל גבהי לבב קרויים תועבה שנאמר "תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז).

 

נקודות למחשבה:

משה רבנו התברך בשתי תכונות מרשימות. מצד אחד הוא היה עניו ביותר, ומצד שני הוא היה גדול הנביאים בכל הזמנים כפי התורה מדגישה: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד). על פי האגדה הענווה היא המפתח לנבואה! ננסה לברר את הקשר בין שני הדברים. 
• בעל הספר "אורחות צדיקים" מסביר: "ומה היא הענווה? היא הכנעה ושפלות הנפש, וחשוב עצמו כאין". הענווה מתחילה עם הבנת חוסר החשיבות של האגוֹ, וש"אני" בהיפוך אותיות הוא "אין". כתוב על התלמיד החכם - בעל החכמה החשובה ביותר: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" (אבות ב). במילים אחרות, העניו מבין שכל כוחותיו, חכמתו, קנייניו וכישוריו הם כלים שניתנו לו על ידי ה' כדי למלא את שליחותו בעולם הזה. ולכן אין לעניו אמת בעיה להגיד שיש לו חכמה, אבל אין זה נותן לו תחושה כלשהי של עליונות כלפי הזולת. אמנם אין דרגת הענווה של העני והמיוסר דומה לזו של האדם המבורך בכל, ועל משה רבנו כתוב: "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, עשיר, חכם ועניו, וכולן ממשה" (נדרים לח). ומסביר ה"תורה תמימה": משה היה עניו מאוד כי למרות שהוא היה עשיר, חכם וגיבור הוא ראה את עצמו שפל מכל אדם וזה הפרוש של "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם".  
• על פי הקבלה אין בעולם הרוחני מושג של מקום וזמן. המרחק בין שני העצמים מוגדר על ידי מידת הדמיון שביניהם. למשל, אנו מרגישים "קרובים" לאנשים הדומים לנו באופי ובערכים, ו"רחוקים" מאנשים שמתנהגים באופן מנוגד למה שנראה לנו הדרך הנכונה. בנוסף, ככל שאנו "קרובים" יותר אחד לשני, כך גדלה היכולת שלנו להתחבר לזולת. למשל, נקבל בקלות רעיון או ערך שנשמע מאדם המהווה דוגמה לחיקוי עבורנו במידות ובהתנהגות. על פי עקרונות אלה אנו מבינים שככל שהאדם ידמה למידותיו של הקב"ה, כך יוכל יותר להפנים את תורתו ולהבין את הנהגתו. הנביא, השומע את הדיבור האלוקי, נמצא ב"קרבה" נפלאה עם הבורא בזכות דמיון המידות שביניהם. כפי שלמדנו שבוע שעבר, מידת יסוד של הבורא היא הענווה:  "והרי אין סבלן ועניו כאלוקינו" (תומר דבורה). ולכן  הענווה היתרה של משה איפשרה לו להשיג מדרגת "דעת ה'" [המבטאת  חיבור  והכרה אינטימית]  הגדולה ביותר של כל אדם על האדמה.

אנא המתן... פנייתך נשלחת...