והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ (יואל אופנהיימר)
הפסוק של הפרשה: (ויקרא כה)
(כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:
פשט הפסוק:
אסור להחזיק קרקע בארץ ישראל לתמיד כי היא שייכת לה'.
האגדה על הפסוק: (ויקרא רבה פרשת ויקרא)
כל מקום שכתוב "לי" אינו זז לא בעולם הזה ולא לעולם הבא. בכהנים כתוב "וְכִהֲנוּ לִי" (שמות מ). בלוים כתוב "וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (במדבר ח). בישראל כתוב "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כה). בתרומה כתוב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (שמות כה). בבכורות כתוב "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר" (במדבר ג). בסנהדרין כתוב "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ" (במדבר יא). בארץ ישראל כתוב "כִּי לִי הָאָרֶץ" [בפסוק שלנו].
נקודות למחשבה:
איך עלינו לנהוג עם האדמה ועם הטבע בכלל? התייחסותה של התורה לשאלה לובשת ביטויים שונים. למשל, מהפסוק שלנו עולה הרושם שה' הוא בעל הארץ הנצחי והבלעדי, והאדם רק דייר זמני וחולף ללא זכות קניין קבוע. לעומת זאת, אומר הקב"ה לזוג הראשון בגן עדן: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א). אמירה זו נראית כציווי וכהיתר בלתי מוגבל, להשתלט על הארץ ולנצל את כל משאביה עד תום.
• הגמרא גם מתלבטת בשאלה ומעמידה זה מול זה שני פסוקים של ספר תהילים שלכאורה סותרים אחד את השני. בראשון כתוב: "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ" (תהלים כד), ובשני כתוב:"הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קט"ו). הגמרא פותרת את הסתירה ומסבירה: "לא קשיא [אין קושי], כאן - קודם ברכה [לפני שמברכים על אכילת תוצר הארץ], כאן - לאחר ברכה" (ברכות לה). הצעה זו מלמדת שבעומק הדברים, ה' הוא בעל הארץ וכל מה שגדל עליה או נמצא בתוכה שייך אליו. לאדם ניתנה רק רשות ליהנות ממנה, בתנאי שיזכיר (ויזכור) על ידי הברכה שהקב"ה הוא "מלך העולם". הדבר דומה למלך שנותן רשות למשרתיו לעבד את האדמות שלו וליהנות מפירותיהן.
• האדמה, המעניקה חוסן כלכלי, חיבור לשורשי העבר וביטחון צבאי, הינה הנכס היקר ביותר לפרט ולעמים. מחלוקות בין שכנים ואומות על שטחי אדמה היו מקור עיקרי של מריבות ומלחמות לאורך היסטוריית האנושות. בנוסף, תחושת הבעלות המוחלטת, מובילה את האדם לשימוש לא מבוקר באוצרות הטבע השונים. לו היינו חיים במודעות עמוקה שכל הארץ שייכת לה', היינו מגיעים למסקנה שעלינו לשמור עליה ולהשתמש בה בזהירות מירבית. היינו מאמצים התנהגות אקולוגית טבעית, המכבדת החי, הצומח והדומם, הרואה בהם פיקדון יקר שניתן בידנו לשימוש מושכל וחסכוני. יתרה מזאת, אנו רגילים לחשוב שאוצר טבע הנתון בשטח של מדינה שייך אליה באופן טבעי. מצב זה יוצר פערים גדולים בין אומות שמתעשרות בזכות חומרי הגלם הנמצאים בשטחן לבין מדינות שלא התברכו בהם. ושואל בעל "הסולם": "כי איזה זכות ובעלות יש על חמר גלם של הארץ לאומה יחידה יותר מלשאר? מי חקק חוק החזקה ומה כל שכן שקנוהו בחרבות וכידונים? וכן למה תנצל אומה אחת את חברתה, אם דבר זה אינו צודק לכל יחיד?" (מאמר הדור אחרון ח). הרעיון של "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" צריך להביא אותנו לתפישה של שיתוף כל האנושות, לשימוש זהיר באוצרות הרבים שהכין לנו הקב"ה בעולמו הנפלא.
