איפה השכינה? (הרב מנחם סוכות)

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'.
בפשוטם של דברים משה מעביר לעם את ה"מתכון" להשראת השכינה במשכן. אותה עבודת הקורבנות המפורטת היא הדרך להוריד למשכן את "כבוד ה'". עם זאת, המדרש מפרש בצורה שונה לחלוטין:
"ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" -- אמר להם משה לישראל, אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם, כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו... עשיתם כן -- "וירא אליכם כבוד השם".
לאיזה יצר הרע קורא המדרש "אותו יצר הרע"? מה הדמיון בין ייחודו של הבורא, לבין היות עבודתנו "מיוחדת"? איך זה קשור לדבריו של משה?
עם ישראל נרתמו למלאכת המשכן, נדבו את מיטב כספם ורכושם, סייעו בבניה ובהכנות, והנה, סוף סוף המשכן עומד על תילו. שמונה ימים הוא עומד במרכז המחנה, מוכן להשראת השכינה, והשכינה לא שם. העם מבינים שמשהו כאן לא כשורה. מדוע אין הבורא מגיע? מדוע אינו "נכנס" לביתו?
הם מביטים במשה והוא רואה כאן יותר משאלה מקומית. יש כאן תפיסה שצריך לעקרה מן השורש. החלוקה של העולם למקומות קדושים, מקומות בהם "רוצה" הבורא להיות לבין מקומות "רגילים", של חול, בהם כביכול אין לו עניין.
משה מלמד אותנו שהשראת השכינה במשכן אינה מכיוון שהיא שמים. השכינה יורדת לארץ בכדי שנגלה כמה הארץ הזו מלאה בהוויית הבורא. ברגע שאנחנו מתחילים לחלק את העולם, אם אנו חושבים שיש משהו כאן שאינו קשור למהות הא-לוהית, אנחנו לא נגלה אותו בשום מקום.
"זה הדבר -  אשר ציווה ה'", לכל דבר צריך לדעת שיש פנימיות, גם לדברים הטריוויאליים ביותר, והמעשים הם המקדשים את ה"דברים". לא רק הדלקת נרות שבת והנחת תפילין הם מעשי קדושה, גם שתית מים והליכה לישון הם מעשים קדושים. די לנו באם נייחד את מעשינו, נעמיד מול עינינו את העובדה שהמעשים הפשוטים הם רצון ה', שבכל דבר יש ציווי וחיבור. מספיק לזכור שהנקודה הזו קיימת, בכדי לגלות אותה. מספיק לדעת ש"זה הדבר אשר ציווה ה'" בכדי ש"יראה עליכם כבוד ה'". "ושמרו בני ישראל את השבת – לעשות את השבת", השבת שהיא בעצם אותה מטרה פנימית ודוממת של הבריאה, נעשית על ידי שאנו שומרים אותה. הקדושה מגיעה לעולם על ידי שאנחנו מודעים לקיומה ופועלים לגילויה.
אפילו כשאני עושה מעשה של הימנעות מפעולה, עלי למצוא בזה את הציווי. "אל יאמר האדם, אי אפשי בבשר חזיר. אלא, אפשי ומה אעשה, אבי שבשמים גזר עליי". גם כשאתה באמת לא רוצה, תהיה מודע לכך שבהימנעות אתה עושה את רצון ה'. כך גם מפרש רש"י את דבריו הידועים של רבי חנניה בן עקשיה "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". הקב"ה נתן לנו ציווים לדברים שהם חלק מחיינו, דברים שהיינו עושים או נמנעים מהם גם ללא הציווי. וכל זה "להרבות תורה", לתת לנו אפשרות למצוא בכל מעשה את רצון ה' וממילא את כבודו.
המדרש מביא על הפסוק "ויהי ביום השמיני" את הפסוקים הבאים ממשלי: חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ, חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. טָבְחָה טִבְחָהּ, מָסְכָה יֵינָהּ, אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ. שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ, תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת. מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ.
העולם שלנו נחצב בשבעה ימים, אנחנו מושפעים משבע מידות. בעולם המעשה, עלינו להיות "נערים", להיות ערניים ומודעים. כל תפקידו של היצר הוא להסיח את דעתנו, לתת לנו לשקוע בהרגל ובחוסר המודעות לעומק ולחשיבות שיש בכל מעשה, "מי פתי יסור הנה". ברגע שהעם הבין שזה לא המקום אלא העשייה שלנו, שזה לא הנבדלות אלא האיחוד, מיד "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". הם תיקנו את החטא שהגיע מאותה הטעות וחזרו לשיר כמו אז, בקריעת הים.
[על פי תורתו של השפת אמת]

אנא המתן... פנייתך נשלחת...