לחכות לסוף (הרב מנחם סוכות)

וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלקֽים.
המדרש מספר: אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כָּל אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁעָשָׂה משֶׁה לְמַעְלָה, הָיָה לוֹמֵד תּוֹרָה וְשׁוֹכֵחַ. אָמַר לוֹ, רִבּוֹן הָעוֹלָם, יֵשׁ לִי אַרְבָּעִים יוֹם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ דָּבָר! מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? מִשֶּׁהִשְׁלִים אַרְבָּעִים יוֹם, נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה מַתָּנָה. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה. מה רוצה המדרש פה ללמד אותנו?
לפעמים ניתן לטעות במעשה המצוות, לראות רשימה של מטלות בהם אני מחויב, מעשים שברגע שיבוצעו, סיימתי את תפקידי. האמת היא הרבה מעבר לכך, חז"ל מלמדים אותנו ש"אין המצווה נקראת, אלא על שם גומרה". המצווה אינה רק הפעולה, אלא מה שמגיע עם סיומה. כל המעשה שלנו מיועד להוכיח את הרצון שיש בנו, הרצון יכול לזכות אותנו להגיע ל"סיום", לחיבור לשורש המצווה, חיבור אותו אנחנו מקבלים במתנה גמורה מבורא העולם.
לכן מדגיש לנו כאן הפסוק "וַיִּתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ", המתנה הגדולה אינה מגיעה בעשיה, אלא בסיומה.
והמילה "ככלותו" מרמזת על משהו נוסף. על "כלות הנפש", על ההשתוקקות העצומה של משה להשיג את אותה התורה למענה עלה להר. מתנה כזו ניתן לקבל רק כשממש רוצים. בדרך זו, גם אנו, כל אחד מאתנו, אם נחפש ונבקש את ה"תורה שלנו", את "ותן חלקנו בתורתך", החלק המיוחד רק לי, הדרך המיוחדת בשבילי. נזכה לקבלה במתנה.
מה מיוחד בלוחות?
וְהַלֻּחֹת, מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב, מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא, חָרוּת עַל-הַלֻּחֹֽת.
מה כל כך מיוחד בלוחות? למה היה צורך בלוחות? האם השמיעה הישירה ששמענו מבורא עולם אינה גדולה יותר מכתב שניתן לנו על גבי לוחות אבן?
לפני מתן תורה הכריזו העם "נעשה ונשמע", לאחר חטא העגל מבקש מהם הבורא "קלקלתם נעשה, הוו זהירים בנשמע". מה זה אומר? האם איננו מצווים היום ב"נעשה"?
יש דרגה של "נשמע", של למידה. כשאתה לומד מה נכון ומה לא וכך יודע מה לעשות וממה להתרחק. אבל יש דרגה גבוהה בהרבה, מקום בו אני עצמי מחובר למקום הנכון, בו גופי מזוכך, בו מעשיי נכונים מעצם הווייתם.
"חָרוּת עַל-הַלֻּחֹֽת" אינו רק על לוחות האבן. דברי ה' נחקקו בתוך העולם הגשמי, על כל הלוחות, על לוחות לבנו ומאודנו. כפי שדורשים חכמנו "חרות – חירות, חירות מיצר הרע וממלאך המוות". חירות כזו מגיעה ממקום בו אין ספק, ממקום של ברירות.
לפני החטא, לא רק שיכולתי ללמוד את מכתב האלוקים, גם כל מעשה יכול היה להיות "מעשה אלוקים", רק לאחר החטא קלקלנו את היכולת המיוחדת הזו, את ה"נעשה". מעתה נשאר לנו ה"נשמע", האפשרות ללמוד ולהבין איך לעשות מעשים שיהיו טובים.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)

אנא המתן... פנייתך נשלחת...