לא יוסרו הבדים (יואל אופנהיימר)
הפסוקים של הפרשה: (בראשית כב)
(יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם:(טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:
פשט הפסוקים:
ה' מצווה שעל ארון הקודש יורכבו בדים (מוטות נשיאה), ויישארו קבועים לצידיו.
האגדה על הפסוקים: (תלמוד בבלי מסכת יומא דף עב עמוד א)
רבי יוסי ברבי חנינא רמי: כתוב [בפסוק שלנו] "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" וכתוב "וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת" (שמות כז). הא כיצד? [כביכול יש סתירה בין הפסוקים. אם הבדים נשארים קבועים בטבעות, למה כתוב שמחזירים אותם? והתשובה היא:] מתפרקין ואין נשמטין [ניתן לפרקם ממקומם הקבוע אבל לא להסירם לגמרי].
נקודות למחשבה:
משכן ה' מיועד להימצא במרכז המחנה ובלב חיי העם. אבל הוא גם אמור ללוות את בני ישראל בכל תחנותיהם בנדידה במדבר. לכן מצווה ה' להוסיף לכל אחד מכלי משכן שני מוטות נשיאה [הבדים] שיאפשרו לקחת אותם ממקום למקום. אמנם שונה הארון מכל הכלים האחרים של המשכן. מלבד היותו מונח בקודש הקודשים, נאמר על הבדים שלו: "לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ". מעבר לתפקיד הפשוט של נשיאת הארון, יש לבדיו גם חשיבות בעת המנוחה במקום! נציין שני רמזים לשוני המהותי בין בדי הארון לבדים של הכלים האחרים. ראשית, בדי הארון מורכבים לפני שמונחים בו לוחות הברית, וכמובן לפני השלמת בנית הארון על ידי הרכבת הכפורת והכרובים. בכלים אחרים הבדים מוכנסים לאחר גמר בנית כל כלי וכלי, כמעין תוספת פונקציונאלית ללא קשר למהות הכלי עצמו. שנית, אנו לומדים ממידות קודש הקודשים שהארון ובדיו היו ממלאים אותו לגמרי. וכתוב על מקדש שלמה המלך: "וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הָאָרוֹן עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה" (דברי הימים ב). וזה נראה כסתירה: איך אפשר גם לראות וגם לא לראות את ראשי הבדים? ומסבירים חז"ל: "בולטים בפרכת ונראים כשני דדי אישה" (ברייתא דמלאכת המשכן ז). לא רואים את הבדים מבחוץ אלא רק את צורתם דרך הפרוכת [המחיצה שבין הקודש לקודש הקודשים]. מעניין לשים לב לדימוי הנועז ששימש חז"ל. שדי האישה, הם מקור המזון והחיות לתינוק, וכך גם הארון והתורה, שנוכחותם במקדש ניכרים רק דרך קצות הבדים, הם מקור השפע לעם ישראל ולעולם כולו.
• הנוכחות הקבועה של בדי הארון - כלי הקיבול של התורה - גם כשהארון נח, מרמזת על מוכנות מתמדת לתנועה והסתגלות. אולי בהקשר זה מכונה מכלול הפסיקה היהודית בשם "הלכה" מלשון "הליכה", כדי לחייב אותנו לחפש בכל דור תשובות חדשות לשאלות הזמן, על בסיס התורה הנצחית. ואולי גם, בהיבט היסטורי, התאפיין עם ישראל בנדידות רבות על פני תבל, כאשר התורה, עוגן זהותו הרוחני, ליוותה אותו ממקום למקום ואפשרה את הישרדותו הפלאית במשך אלפי שנים.
• בתורת הנפש, מרמזים בדי הארון הקבועים, שאין ערך למנוחה, לעמידה במקום ולסטגנציה. ייעודו של עובד ה' מושג על ידי הליכה מתמדת, העשויה משינוי ושכלול נפשי מכוון ליעד נעלה שמתקרבים אליו אבל לא נוגעים בו לעולם. כל עצירה בדרך, אם היא אינה לטובת גיוס כוחות והתארגנות להמשך, טומנת בה סכנה של נפילה ונסיגה. וכפי שמבטיח ה' לאברהם אבינו, השגת השלמות [התמימות] נמצאת בסוד ההליכה "אֲנִי אֵ-ל שׁ-ַדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים".
