למה הרעתה? (הרב מנחם סוכות)

לאחר זעקתו של משה, אחרי אותה קושיה כפולה בה מסתיימת הפרשה הקודמת "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?", מתחילה הבטחת הגאולה בפרשה זו. הגאולה המחולקת לארבעה לשונות, לארבעה שלבי היציאה לחרות - "והוצאתי" "והצלתי" "וגאלתי" "ולקחתי", ומסתיימת בהבטחת הכניסה לארץ - וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה...
ממש באמצע, בין לשונות הגאולה לבין ההבטחה על הכניסה לארץ, מופיע נושא שונה לכאורה: וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. מדוע? לשם מה חשובה הידיעה הזו? למה דווקא כאן?
במבט עמוק יותר ניתן להבין כי המשפט הזה הוא העיקר, במילים אלו נמצאת התשובה לתמיהה של משה, יש כאן סיבה שמצדיקה את כל הגלות, את כל הסבל. מה היא?
ועוד שאלה קטנה, כל כך הרבה מצוות נתקנו כ"זכר ליציאת מצרים", כל כך הרבה אזכורים יש ליציאת מצרים בסדר היום היהודי, מדוע? איך ההצלה הזו, גדולה ועצומה ככל שתהיה, הפכה לכל כך מרכזית ושונה ביחס לשאר הניסים שעשה ה' עמנו? ובכלל, מה השבח הגדול בכך שהוציאנו הבורא ממצרים, כאשר הוא גם זה שהוריד אותנו לשם?
בברכת המזון אנחנו מודים "על שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים", אלו שני נושאים שונים, ההצלה מהעבדות היא חשובה מאוד, אך כמוה יש עוד ניסים, היציאה ממצרים היא שונה. לפעמים נדמה לנו שהחירות האמתית היא טבעית ומובנת מאליה, אנחנו טועים לחשוב שזה פשוט לצאת מ"ארץ מצרים", זה ממש לא כך!
השהות בארץ מצרים נראתה טבעית לבני ישראל, באותה מידה, תפיסת העולם החומרית, האנוכיות  והמוסכמות להם אנו נחשפים יכולים להיראות גם הם צורות חיים אפשריות ולפעמים אפילו טובות. אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים! אנחנו צריכים לדעת שבלי עזרה אנחנו שם, שצריך תמיד לבקש עוד ועוד יציאה ממצרים, וכי החרות לה אנו זוכים מפעם לפעם, היכולת לראות מעבר למסך החומר ולבחור בטוב, היא המתנה הכי גדולה ונפלאה לה זכינו מאת הבורא.
כשמשה מביע את אותה קושיה,  לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה? לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? הוא בעצם תמהה על מהותה של הגלות, על ההסתרה של העולם, ובעצם על כל השליחות לעולם החומר המבלבל. התשובה שהוא מקבל היא מפתיעה, ללא גלות, ללא מצרים, לא רק שקשה לעמוד את ערך החירות, אין גם אפשרות להבין כמה היא לא טריוויאלית, כמה האדם מעצמו לעולם לא יוכל להגיע לשם.
כשאנחנו מזכירים את יציאת מצרים, אנחנו מזכירים לעצמנו ומחדירים לתודעתנו, כמה קל להיות במצרים ואפילו לא לשים לב לכך, איזה נס צריך בכדי להתעורר ולהבין שיש משהו יותר עמוק בכל הסיפור הזה. לכן בתפילה, לפני ואחרי קריאת שמע, אנחנו מזכירים את יציאת מצרים, אנחנו מזכירים כמה עזרה אנחנו צריכים בכדי להיות מי שאנחנו ורק כך יכולים לקבל על עצמנו עול מלכות שמים.
ולכן גם שבת היא "זכר ליציאת מצרים", נכון ששבת היא "זכר למעשה בראשית", ששבת התחילה עוד לפני הקמתה של הממלכה המצרית, אבל שבת, האפשרות להתנתק מהפעולות ההישרדותיות והרכושניות של העולם, היכולת להתעלות טיפה מעל הטבע ולראות את הבריאה במימד רוחני וחופשי יותר, היא זו שמזכירה לנו שיש לנו אפשרות להיות בני חורין, שיש מי שיכול להוציא אותנו ממצרים.
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם – יש כאן הבטחה שבכל מצב נוכל להיזכר בגלות וביציאה ממנה ולדעת לזהות את הגלות ולזכור מי יכול להוציא אותנו משם. וכאן זה לא נגמר, וחכמים אומרים, כל ימי חייך, להביא לימות המשיח. אפילו בימים הנפלאים האלו, בימות המשיח בהם הכול פשוט וברור, בהם מוסר המסווה וכל אדם שמסתכל על העולם רואה אותו כפי שהוא באמת, גם אז צריך לזכור את יציאת מצרים, לזכור שזו מתנה, שרק ה' הוא שיכל להביא אותנו למצב הזה.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת) 

הדפסה