לגלות את יוסף (הרב מנחם סוכות)

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנִי...
במשפט זה פותחת הפרשה את תיאור ניסיונו של יהודה לשכנע את יוסף. נכון שהניסיון לבסוף מוכתר בהצלחה, ב"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק". אבל זה הרי רק בגלל שבאמת לא היה מדובר בשליט מצרי זר. מה חשב יהודה כשניגש לאותו שכנוע? ומה הוא המשפט או הטיעון שהביא למהפך אצל יוסף?
ישנו פסוק במשלי, שלפי דברי המדרש כאן, רומז למעמד אותו מתארת פרשתנו. שלמה המלך כותב, "בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ, תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ...". מתוארת כאן סיטואציה בה אדם הכניס את עצמו לערבות ואין לו איך לפרוע. במצב זה נמצא יהודה באמת. מה הוא עושה?
לפני שננסה להבין את המהלך של יהודה, כדאי שנשים לב כמה קרוב המצב הזה לכל אחד מאתנו. בורא עולם הפקיד בידנו נשמה קדושה, הוא נתן לנו לשמור על "בת המלך". לפני שירדנו לעולם התחייבנו לשמור עליה, "משביעים אותו, היה צדיק ואל תהיה רשע". האם אנחנו יכולים להחזיר את הפיקדון בשלמות?
המשפט האחרון שאומר יהודה לפני שיוסף מתגלה, ה"קש ששבר את גב הגמל", הוא - "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי". למרות שאין באמירה הזו שום סיבה להקל בעונשו של בנימין, הזעקה היוצאת מלבו של יהודה, אותו ה"איך?", מהדהדת וחודרת ללבו של יוסף.
בצעקה זו יהודה מצהיר כי למרות ש"נגמרו לו המילים", למרות שהרציונל נמצא לגמרי עם אותו המושל. עם זאת, הוא לא מוכן לקבל את המציאות הזו. יהודה משוכנע שמשהו כאן ישתנה. יהודה ניגש ליוסף, הוא מסתכל במציאות של העולם ויודע שזה לא באמת רע, שזה לא יכול להיות שאין פה טוב שמסתתר מאחורי כל המסכים האלו.
הארי הקדוש פותח את שירו, "אֲזַמֵּר בִּשְׁבָחִין. לְמֵיעַל גּוֹ פִתְחִין. דְּבַחֲקַל תַּפּוּחִין. דְּאִנּוּן קַדִּישִׁין". למה הוא מדבר על כניסה לשערים ולא ישירות על הגעה לאותו "שדה תפוחים"?
התשובה היא שלא צריך להגיע לשדה התפוחים, הוא נמצא בכל מקום. צריך רק לדעת איך אני מביא את עצמי למקום בו אחווה את המציאות הזו. צריך ללמוד באיזה שער להיכנס.
כשהנשמה ניתנה בנו התקיים בנו "ערבת לרעיך", היינו מחוברים לרענו, לאלוקים הרועה אותי, ל"רעך ורע אביך", לקדוש ברוך הוא. אבל כאן בעולם הגענו למצב של "תקעת לזר כפיך", נתנו מקום לכל הדברים שהם זרים למציאות הזו. מכרנו את יוסף, אפילו הגענו למצב בו אנו רואים אותו כאויב. הצורה היחידה לצאת מהמקום הזה היא האמונה, האמונה בלב שלם שזה לא יכול להיות. האמונה הברורה שיש כאן טוב, שהנשמה שלנו, בתוך תוכה, לא נפגעה מימיה.
האמונה הזו והרצון הכן להגיע לשם, היא שמביאה ל"ולא יכול יוסף להתאפק". לכך שהפנימיות הקדושה מתגלה אלנו. אנחנו מגלים שלא רק שהנשמה נשארה בקדושתה ובשלמותה, אלא גם כל אותם מעשים שחשבנו שהם לא טובים, נהפכים לזכות. נגלה ש"למחיה שלחני אלוקים", שכל הבריאה וכל מעשינו היו לטובה.
(מבוסס על תורתו של השפת אמת)

 

פנינים נוספות על פרשת ויגש

אנא המתן... פנייתך נשלחת...