מגיע לי? (הרב מנחם סוכות)

על פי חכמנו ניתן להבחין בפער הגדול שבין יעקב לעשיו גם בביטויים ה"תמימים" שלהם, כאשר יעקב מתבטא חַנַּנִי אֱלֹקִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל ואילו עשיו אומר יֶשׁ לִי רָב אָחִי.

האם השוני הזה הוא באמת כל כך משמעותי? על מה הוא מורה?

חז"ל מסבירים את דבריו של יעקב "יש לי כל" -כל סיפוקי, ואת דברי עשיו "יש לי רב" - יותר ויותר מכדי צרכי. ועדיין צריך להבין, מה ההבדל? האם השינויים האלו אכן מסמלים מרחק כה רב, צדיק ורשע?

כשנתבונן על הנהגת העולם נוכל לראות שתי מערכות שונות בתכלית, מצד אחד ניתן לראות את ההתנהלות מול עולם הטבע, ניתן להבחין כי הקב"ה זן "מקרני ראמים ועד ביצי כינים", ללא שום זכות מצד בעלי החיים ולא בתמורה למשהו. הבורא מספק את צורכי ברואיו מעצם היותו והיותם.

בדרך זו ה"כלי" לקבלת השפע הוא הרצון, פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן, ה' בטובו ממלא את אותו החלל, אותו החסר, שיוצר הרצון.

מאידך, בצד השני, ניתן לראות התנהלות מחושבת ומתחשבנת, כאשר לכל גרגר של תבואה שרוצה האדם, עליו להוכיח כי זה מגיע לו, כל ריחוק של האדם מהתנהגות בדרך ה', מרחיקה ממנו גם את השפע הגשמי.

בדרך זו מעשי האדם הופכים לתשלומים, לכסף שעמם ישיג את מבוקשו, הם משמשים לבניית ערכו העצמי ומעמדו, אדם כזה עד מהרה מפתח יחסי "סחר מכר" מול הבורא, בו הוא "משלם" ומקבל, "לווה" ומתחייב.

בדרך הראשונה, מכיוון שהשפע מגיע בתגובה לרצון, אין מצב בו לאדם יש עודף. בדרך השנייה לעומת זאת, כמו בכל חשבון, האדם מעריך את מה שמגיע לו ויכול להיות בעודף או בחסר.

בהתנהלותו של אדם בעולם, טבעי שהוא ירגיש ש"מגיע" לו, שערכו עולה בעקבות מעשיו וכי הבורא כרגע "חייב" לו. ההתנהלות הזו פוגעת, בראש ובראשונה בערך מעשיו. כל מעשה שנעשה כאשר ברור שיצטבר לערך הזכות של האדם ול"אמצעי התשלום" שלו, אינו יכול להיות נקי, זו אינה עשיה לשם שמים וממילא ערך המעשה נפחת.

חז"ל אומרים כי "אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם", הצדיקים לא מעוניינים להתחשבן עם הבורא, המעשים שלהם לא משנים בעיניהם את מעמדם מול הבורא ולא מזכים אותם בכלום, הם עושים לשם שמים. ממילא גם התפרנסותם היא שונה, הם ניזונים מהמקום הפשוט, מאותו מילוי הרצון שמעניק הבורא לכל חי.

מידה זו בולטת במיוחד אצל יעקב, כשיעקב פונה לבורא הוא מנמק את בקשתו בטיעון, וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ. אני לא יודע מה מגיע לי, אני אפילו לא יודע מה נכון בשבילי, אני יודע רק כי אתה אמרת.

מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, יראי ה' טובם צפון, הוא מעולם לא בולט, הוא פשוט, ממלא את אותו הכלי, אותו הרצון שמשך אותו. וטוב זה מקורו מ"מה", מאותו המקום שבו נמצא האדם שלא דורש כלום, שיודע ש"ונחנו מה", שהוא רוצה להתפרנס מידו של הבורא ומרצונו הפשוט להטיב. גישה זו היא המאפשרת שגם המעשים יהיו נקיים וטהורים, שהרי הוא לא מנסה לבנות בהם מעמד, ל"נפח" את החשבון שלו.

ההצטרפות לדרך הזו היא שמובילה לכך שאֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, יראי ה' אינם חסרים, שהרי מחסור הוא בהתאם לצפי. הצדיק חי במילוי תמידי שאין בו חסר ואין בו יתר. יש לו כל.

(מבוסס על תורתו של השפת אמת)

פנינים נוספות לפרשת וישלח

אנא המתן... פנייתך נשלחת...