כוח ההודיה (הוד) שבנפש- חלק ב'
בשבת
הכרת הטוב אין עניינה אם הוא נתן לי מאה אני מחזיר לו גם כן שווה מאה, זה בעצם סחר מכר. אלא הכרת הטוב עניינה שאני מכיר את החיבור שלי לשני, ועד כמה שאנחנו אחד אזי כמו שאני נותן לעצמי כך אני נותן לשני, כמו אב שנותן לבנו או בעל לאשתו, הנתינה היא ללא חשבונאות.
מהותה של הכרת הטוב היא הכרה של החיבור אל השני. הנתינה היא רק האמצעי שעל ידו מתגלה החיבור הפנימי בין הנותן למקבל. כי בשורש העמוק הכל אחד גם בלי זה, אלא שהחיבור בין הנותן למקבל היה נעלם והנתינה גילתה את החיבור. מכל מקום, העומק של הכרת הטוב זוהי הכרת החיבור אל השני.
כאשר אדם נותן לרעהו והמקבל לא מוכן להתאחד עם הנותן, אזי המקבל ינסה ליצור פירוד. כלומר, יש אדם שהאגו שלו לא נותן לו לקבל את זה שפלוני יהיה אחד איתו בשום אופן, אזי הוא מנסה להכחיש את השני, להציק לו, להפריע לו, וזה בא מחוסר הסכמה שיש עוד מישהו שיהיה שותף איתי בחיים שלי.
בעלי האגו הגדול הללו ידאגו להשיב לנותן באותו הערך שנתן להם בשביל שלא תיווצר שם הרגשת חיבור וחוב שמחייב קשר. בעל האגו עסוק בַלֵבָד ובפרטיות שלו ואינו מעוניין להתאחד, אולם על זה נאמר (בראשית ב,יח): "לא טוב היות האדם לבדו".
אחת מן הסיבות העיקריות שהרבה אנשים בדורנו אינם מתחתנים ב"מ היא הפחד שתיגזל מהם פרטיותם.
צריך לדעת שכל הנתינות והקבלות שקיימים בבריאה אלו בעצם חוטים של קשרים לחיבורים בין הנבראים לגלות את האחדות שבהם.
המהות הפנימית של הכרת הטוב היא הכרת החיבור, ועניינו של חיבור הוא כאשר אני מוכן לוותר על הרשות היחיד שלי, ה'אני' שלי, דהיינו כאשר אני מגיע לביטול בנפש.
אפשר להודות גם ללא ביטול אך על זה נאמר ישעיה כט,יג): "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני". הוא מודה אך לא חש חיבור אמיתי למי שהיטיב לו.
החיבור שע"י הוויתור על פרטיותי הוא הבחינה של הודיה לשון אד - המים (יש) נהפכו לאד (אין/ביטול).
הודאה על האמת היא ראשית כל מחויבות עמוקה ורצינית לאמת, ללא כל חישובים צדדיים נוספים – ללא אינטרסים אישיים או ציבוריים, ללא העטיפה החיצונית של האמת הזו ושל אֹמרה ואף ללא התחכום והעומק של אמת זו. רק אדם תמים מסוגל לקבל כך את האמת, כשזו מתגלה לו, ולא לעסוק בחישובים נוספים!
התקדמות בחיים דורשת איזון והתאמה בין הנצח וההוד. ההודאה על האמת היא חלק מאיזון תכונת הנצח, המאמץ לנצח עלול להשכיח מהאדם את האמת עליה הוא נאבק ולמקד את מודעותו במציאות שמולו (ולא באמת הכללית).אדם צריך להודות על האמת בכל מקום, ולוותר בכך על הנצחנות לשמה.
משמעות נוספת בהודאה היא הכרת האמת באופן לא שכלי – תמימות המסוגלת להתעלות מעל השכל, זו המסוגלת לזהות את האמת אף אם אין זו מתיישבת בדעתה ונובעת משכלה. יש אמיתות שהן מעבר לשכלנו ודווקא הן תכלית האמת והשכל, על זה נאמר "תכלית הידיעה אשר נדע שלא נדע". "תכלית הידיעה" היא ההגעה לשער ה- נ של הבינה, תכלית העיון וההשגה, ושער ה- נ עצמו הוא ההכרה התמימה ש"איני יודע"*.
* (עיין אור הבהיר, ערך ידיעת השי"ת. זוהר הסולם, ואתחנן, אות לה. תער"ב, אות רכז).
