חכמת הקודש
"חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות עניינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחס כלל ליתר הכוחות והעצמיות של האדם, חוץ מכוחו המדעי בלבד.
וטעם הדבר הוא, כי כל ענייני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהווה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים ולייסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על נפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד" (אורות הקודש, כרך א, א).
אם כן, העסק בחכמת התורה הקדושה מגלה באדם את רוממותו העצמית, כל שכן כאשר מעיין ומתייגע בלימוד מגיע לכוח ההיולי העצמי – כוח עצמי אשר כל השכלים נמצאים ממנו (עיין בתרס"ו ע' קה-קיב).
א.א.
