שמע ישראל (יואל אופנהיימר)


הפסוקים של הפרשה:  (דברים ו)

 

(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד:

 

פשט הפסוקים:

הקב"ה אחד.

 

האגדה על  הפסוקים:  (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד א)

אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין - שנאמר נִשְׁבַּע "ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ" (ישעיהו ס"ב); (...)  אמר לו רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? [ומה כתוב בתפילין של ריבונו של עולם?] אמר לו: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א' יז) (...) אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר [בפסוק שלנו]: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד". ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ".

 

נקודות למחשבה:

"שמע ישראל" הוא הפסוק המוכר ביותר לכל יהודי. בו מרוכז יסוד האמונה, ובשל כך הפך למעין מותג אוניברסלי, סיסמה המחברת את כל העם בכל מצב וזמן מדור דור. הפסוקים בהמשך מלמדים שאומרים אותו בתחילת היום ובסופו "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", שהוא נמצא כאות של מלכות ה' בעולם על גופנו בתפילין "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", ועל ביתנו במזוזות "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ". הוא גם נאמר על ידי הגוסס לפני יציאת הנשמה וכצעקה האחרונה של מקדשי שם שמים לאורך הדורות. האות "ע" של המילה "שמע" והאות "ד" של המילה "אחד" מוגדלות, וחיבורן נותן המילה "עד". ה"שמע" מבטא את מערכת היחסים המעגלית שבין עם ישראל להקב"ה. וכמו שאגדתנו מפרשת, הקב"ה מעיד שעם ישראל הוא העם הנבחר:  "מִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". ומנגד, מעיד עם ישראל ב-"שמע ישראל" על קיום הבורא, ככח היחיד בכל העולמות. ב"שמע ישראל" מקופלים שלושה עקרונות יסוד באמונה היהודית שנוכל לגלות על ידי פיסוק שונה של הפסוק. 
• אמונה בא-ל אחד: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' (אֱ-לֹהֵינוּ), ה' אֶחָד.  זוהי הקריאה הפשוטה ביותר. אנו מכריזים בכך שהקב"ה ששמו י.ה.ו.ה הוא א-לוהנו והוא אחד. ה' הוא בורא העולם, הכל מתקיים בכוחו ובהשגחתו. עם ישראל ממלא בכך את תפקידו של מיסד ומקיים האמונה המונותיאיסטית בעולם, שממה צמחו שתי הדתות הגדולות: הנצרות והאסלם.
• בטחון בצדקת ההנהגה הא-לוהית: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה', אֶחָד. השם א-לוהים מבטא את הדינים ואת הפן הקשה של המציאות. לעומתו, השם י.ה.ו.ה הוא שם הרחמים. מחשבת הבריאה היא להעניק לנבראים כל הטוב האפשרי [י.ה.ו.ה הראשון של הפסוק]. מחשבה זו תבוא לביטוי מושלם בסוף הזמנים [י.ה.ו.ה האחרון]. בינתיים מתגלה מציאות שבה שולטים הדינים [השם א-לוהנו האמצעי]. ולמרות שעכשיו איננו מבינים את הנהגת הבורא, אנו מאמינים שהכל "אחד" ושכל מה שקורה הוא לסופו של דבר אמצעי ותהליך להגיע לטוב המוחלט המיוחל.
• תקווה לעתיד של אחדות האנושות. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱ-לֹהֵינוּ, ה' אֶחָד. מסביר רש"י:  "ה' שהוא א-להינו עתה ולא אלהי האומות, הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר: 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' (צפניה ג), ונאמר: 'וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד' (זכריה יד)".    
 

אנא המתן... פנייתך נשלחת...