דיבורי נשמה - אמור תשע"ח
"אמור אל הכהנים בני אהרן", בפרשתנו מזהירה התורה על איסור להטמא למתים. המת הוא מקור העצבות והשכחה, שהיפוכן הוא הזיכרון והשמחה. עניין הזיכרון והשמחה הולך כאחד. כשאדם זוכר מאיפה הוא בא ושהוא בן מלך הוא מתמלא בשמחה. הצדיקים שבכל דור הם בחינת כהנים שבדור, שמשפיעים עלינו את הזכרון והשמחה. תפקידם להזכיר לנו מי אנו באמת. לפעמים זה נשכח מאיתנו שאנו בני מלכים. והשכחה הזו, בה נאחז היצר הרע. מצוות ציצית, לדוגמא, מסמלת את הזכרון. הציצית נמצאת בקצות הבגדים, השכחה מתחילה בקצה, בדברים קטנים. ובדברים הקטנים האלו מוטל עלינו לזכור שאנו בני מלכים. בעל הסולם אומר בספר מתן תורה שהקליפה היותר קשה היא קליפת ה'מה בכך' - 'אז מה'. זוהי האחיזה של היצר הרע בקצה המחנה. שמה מתחילה השכחה. ולכן, להפך, התשובה היא לזכור את ה' גם בדברים הקטנטנים.
הכהנים והצדיקים מזהירים ומאירים עלינו את אור הזכרון והקדושה בכל הרבדים, הן ענייני תורה ותפילה והן ענייני גשמיות כאכילה,שתיה, שינה ומשא ומתן. בכל דבר גשמי נאחז העפרוריות של העולם הזה והכהנים מנערים את העולם מהעפר הזה. רש"י אומר בתחילת הפרשה: "להזהיר גדולים על הקטנים". אפשר לרמז שמרמז על ספר הזוהר, שמטהר את האדם מטומאת מת בכח קדושתו, "להזהיר" – להאיר את הגדלות, האור והקדושה על ה"קטנים"' – על החושך והעצבות. ועל זה מורה שמו של רבי שמעון שם-עון. והיינו, שרבי שמעון, בכח ספר הזוהר, מאיר גם את מקום העוון עצמו ומראה איך הכל משמש לכבוד ה' בעולם.
שתהיה לכולנו שבת שלום, ונזכה לעסוק בספר הזוהר, בשמחה גדולה, בפרט בשבת קודש.
