בסוד הלשון - שתי גישות: לצאת למלחמה או להכנס לפיוס (יוסף בלו)
את פרשת השבוע, ויגש, הפרושה לפנינו, אנו קוראים בחודש טבת. התיבה טבת הן אותיות טת בית, המרמזות על הטובות של יוסף, שכלכל את בית אביו וכמו כן ספירת הט'[ת]-התשיעית היא ספירת היסוד המשויכת ליוסף צדיק יסוד עולם המשפיע לכולם כמו הבורא הטוב והמיטיב בעצמו.
הפרשה פותחת בפסוק: "ויִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹֽה" (בראשית מה, יח). רש"י כותב: "ויגש אליו. דבר באזני אדני, יכנסו דברי באזניך, ואל יחר אפך. מכאן אתה למד שדבר אליו קשות כי כמוך כפרעה. חשוב אתה בעיני כמלך, זהו פשוטו. ומדרשו... כי כמוך כפרעה - אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך". בעל הטורים מחזק: "ויִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה - בגימטריא זהו להלחם עם יוסף ובגימטריא גם נכנס לפיוס". אונקלוס מתרגם את "ויגש" במילה "וּקְרֵב" מלשון קרב ומלחמה. ניתן לסכם כי יש שתי גישות: מצד אחד, רצון ליצור קרבה רוחנית והבנה כאשר מגיעים להשתוות צורה בין הצדדים. אך מצד שני, דווקא שינוי צורה, כמו לצאת לקרב גשמי, לחתור למגע ולהכניע את רצון הצד השני עד להכרעה.
התיבה ויגש הן אותיות וי(כאב) גש(לשון גישה, שיג ושיח) מה שמרמז, כי בעת אתגר כואב שיש להתמודד איתו, יש לנוע בין שתי גישות כנ"ל: מלחמה - שיג ודין, פיוס - שיח ודברים. כך יהודה התנהל מול יוסף כאשר אתגר אותו להשאיר את בנימין במצרים ולשלח אותו ואת האחים ליעקב לארץ כנען. כלומר, לעתים יש לפעול מול אתגר כואב במלחמה ראש בראש ולהשיג הכרעה. ולעתים, יש להרכין את הראש, בדומה לשדה שבולים הכופפים ראשם בעת הרוח. כי עומס הכאב מכביד על המערכת הנפשית. מה שמלמד כי אם מבחינים בתבנית, כי אנו שוגים בדרך מלחמה ומחמיצים את המטרה ולא מגיעים למיצוי ולהישג, יש לגשת ולנוע לשיח ולדבור וכך גם להיפך.
בהמשך יהודה מנסה לקרב אליו את יוסף בדברים שהוא ערב לבנימין ולמעשה מוכיח את אהבתו לבני רחל וליוסף עצמו. יהודה מוסיף לדבר עם יוסף בהגיון על היגון של יעקב אם לא ישיב לו את בנימין לאביו, ככתוב: "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשֽׁוֹ" (בראשית מה ,ל). אונקלוס מתרגם "וְנַפְשֵׁהּ חֲבִיבָא לֵהּ כְּנַפְשֵׁהּ". על-פי פשט, ניתן ללמוד על קשר של אהבה בין בנימין לאביו ישראל מאחר שיוסף היה נעדר לקבורה. יגעתי ומצאתי כי חביבא הן אותיות חיב ג(גימטריא 3) וגם ח( מלשון חיות)ב(פעמיים)ב(בית מקדש)א"י(ר"ת ארץ ישראל). אלו מרמזים על הקשר החי של בנימין לארץ ישראל. כמו כן מצאתי חיזוק ברמז כי בנימין גימטריא בנין הגאולה, לכן נבנו בנחלתו ב' פעמים בתי המקדש הראשון והשני. ומחויב המציאות להבנות בית המקדש ה - ג', השלישי והנצחי.
בסוף הדברים יש פיוס בין האחים ליוסף וכל המשפחה על כל יב' שבטיה היו שמחים והתאחדו לגור בארץ גושן. "וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף"(ויגש מז ,יב). יוסף זכה לבכורה כי פרנס את אביו ואת כולם. לפי הטף - צירוף תיבה זו יוצא פה ט, כלומר, הכל היה לפי מוצא פיו של יוסף, הצדיק יסוד עולם. שהיה משפיע לכולם וגם למשיח בן דוד, הנודע גם בשם ינון. מצאתי רמז המחזק זאת כי התיבה ויכלכל גימטריא ינון. ובמה מכלכל יוסף את משיח בן דוד? ב- לחם: במילוי אותיות ל'- ל[מד] ד[לת] ת[ו] מתקבלת המילה תלמוד, וראשי תיבות ח"ם זה חמץ מצה. כלומר, בכדי להגשים חלום ולהשיגו במציאות כמו שהשיג יוסף יש להבין כי בדרך למצוי התכלית יש החמצות אבל לא צריך לוותר אלא לשמור על הרצון. כמו שכותב רבי נחמן מברסלב: "הָעִקָּר הוּא הָרָצוֹן...הַכְּלָל שֶׁעִקָּר הוּא הָרָצוֹן וְהַכִּסּוּפִין, שֶׁיִּהְיֶה כּוֹסֵף אֵלָיו יִתְבָּרַךְ" וגם "עַל־יְדֵי הַכִּסּוּפִין אֵלּוּ נַעֲשֶׂה נֶפֶשׁ קְדוֹשָׁה" (לקוטי עצות - רצון א, ח). למעשה באמצעות הרצון וההשתוקקות לה' ניתן להשיג את נקודת המשיח הפרטית שלנו. לצורך כך יש להשתלם בתלמוד התורה: מחשבה, דבור ומעשה. וכמו כן למשש, לחוש ולשוח עם הנבראים והבורא בכדי למצוא את השי המשיחי שקבלנו ממנו. ואז גם לממשו ולהוציאו מהכח אל הפועל הלכה למעשה.
סוף התהליך הוא זכיה ב– "גאולה" אותיות ל[מד] גאוה, שעניינה להיות למד איך לצאת ממקום של גאוה למקום של ענוה. כי מי שמשתלם לעשות מה שמיוחד אצלו, חווה הנאה ותענוג. הוא מקבל חיות מחי החיים. ואז זוכה לעין טובה ומשתדל לעשות חסד, כאשר הוא עוזר לחבריו איך לממש את המיוחד שבהם, שיזכו גם לטוב ולעונג. ואז מתבטלת התחרות והגאוה, זוכים לענוה ולמדות של רחמים, מה שמוביל לאהבת חינם ואחדות שנזכה להם בקרוב, אכי"ר.
