הכלים מוכנים ומחכים לאורות

"אל תתמה מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלומו של העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד ולחברה אחת. כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו נעשה בזה משועבד, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו. ... ועל כך טובה הציבור, וטובתו הפרטית היינו הך. וכן להיפך."

הרצון לקבל הנמצא בכל נברא הולך ומתפתח ככל שאנחנו מתבוננים בקומה יותר גבוהה של הסדרים שבבריאה: דומם, צומח, חי ומדבר.

דבר זה נכון לגבי הרצון לקבל אמצעי קיום. כי ברור שהאבן אינה צריכה שום מזון או אוויר כדי להתקיים, היא פשוט קיימת מעצם בריאתה, ואינה מחפשת תוספת, ובהקשר זה אינה "רוצה" כלום. לכן נגדיר שה"רצון לקבל" של הדומם הוא הקלוש ביותר. הצומח כבר זקוק למזון ולמים מהאדמה ולאור מהשמש, ואם אינו מקבלם, נובל ומת. לכן הוא שולח שורשים לכיוון הלחות וגם מגדל עלים לקלוט האור הנחוץ לו. כבר מתגלות פעולות המעידות על רצון לתוספת חיצונית הנחוצה לקיום. החי על דרך הצומח, זקוק למזון מהאדמה, מים ושמש. אבל הוא גם זקוק לבני מינו לרוויה ולהגנה, ועל כן מחפש את חברתם. ואת זה לא ראינו אצל הצומח שמתרבה באופן אקראי וסביל, נתון לחסדי הרוח והחרקים המאבקים. כאן מתגלה כבר רצון לחברה, המספקת צרכים הנעלים מהקיום היום יומי של הפרט  עצמו, אלא מאפשרים קיום המין לאורך זמן. המדבר מוסיף רצונות משוכללים יותר שהוא תובע מהחברה, כגון שייכות, כבוד, הערכה, וגם חכמה ואידאלים. ונזכיר כאן הגדרתו הרחבה של המושג חברה על ידי רבנו: "החברים, הספרים, המורים ודוגמתם". יוצא, שהרצון לקבל מהסביבה של האדם הוא המפותח והמורכב ביותר, ולכן זיקתו לחברה היא גם העמוקה והחיונית בין כל הנבראים.

בנוסף, התרחש תהליך התפתחותי היסטורי של האנושות כולה. כי בראשיתו היה האדם יכול להסתפק במה שקיבל מהמעגל המשפחתי הקרוב. גרעין מצומצם זה סיפק לעצמו המזון, ההגנה ואמצעי הקיום הבסיסים בדומה לקהילות בעלי החיים האחרים. וכמו שמסביר רבנו במקום אחר, האגואיזם הפרטי התפשט לאהבת קרובי המשפחה, כי הם נחוצים לכל פרט לקיומו עצמו. ולכן יש חשיבות גדולה לקיומו ולרווחתו של התא המשפחתי. עם התפתחות הטכנולוגיה והמסחר עברה הכלכלה שינוי דרמטי על ידי מה שקרוי "חלוקת העבודה". במילים אחרות, במקום שכל משק משפחתי יגדל את החיטה, יטחן את הקמח ויאפה את הלחם, הופיעו בעלי מקצוע שהתמחו כל אחד בפעולה אחת ובייצור אחד. הופיעו התמחויות חדשות: החקלאי, הטוחן, האופה, הסוחר וכך בהתפרטות עד אין קץ... תהליך זה גרם להתרחבות של התלות והדאגה ההדדית מהתא המשפחתי לכפר, לאיזור, למדינה ולעולם כולו.

כתוצאה, נולדה תובנה חדשה שטובתו ושלמותו של כל אדם, אפילו רחוק ואלמוני ככל שיהיה, חשובה ויקרה לנו כי אנחנו נהנים מקיומו ומפעולתו! והדברים שכותב כאן רבנו לפני מספר דורות "שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד" נכונים פי כמה בדורנו החי במציאות של כפר גלובלי כלכלי, טכנולוגי ומחשבתי. 

נפלא הוא לגלות שההשגחה הכינה לדורנו את התשתית של גמר התיקון, את יסודות הגאולה. כי כפי שמסביר לנו בעל הסולם קיים "חוק ההתפתחות" של האנושות המתקדם "שלא מדעתה" כדי לברוח מהסבל ומהייסורים או כדי לחיות יותר טוב ובשפע כלכלי מרובה כפי שהראנו לעיל. כך או כך, לא מדובר בתהליך מתוכנן, אך הוא הביא את האנושות למצב של חיבור כללי, תלות עולמית, ועניין משותף בטובת כל אדם עלי אדמות. בין שלב זה לשלב הגאולה חסרה למציאות רק יציקת התוכן הרוחני, והוא אהבת הזולת הסופית שהיא אהבה מתוקף מצוות ה' ולא לצורך טובת האנושות. אהבה זו צריכה להתנקות מהמניע האינטרסנטי ולהזדכך למדרגה של אהבה לשמה, שכולה רק  לעשות נחת רוח לאדם ולבורא.

הכלים מוכנים ומחכים לאורות.

אנא המתן... פנייתך נשלחת...