הזדהות עם המהות

"ומתחילה אציע דעת חז"ל בדבר השתלשלות דורות העולם, אשר הגם שאנו רואים את הגופות שמתחלפות ועוברות מדור לדור, הנה זהו רק מקרה הגופות, אולם הנפשות שהם עיקר העצמות של הגוף, המה אינם נעדרים במשפט בני חילוף, אלא המה נעתקות ובאות מגוף לגוף מדור לדור, שאותן הנפשות שהיו בדור המבול הם נעתקו ובאו בדור הפלגה ואח"כ בגלות מצרים ואח"כ ביוצאי מצרים וכו', עד דורנו זה, ועד גמר התיקון. באופן, שאין כאן בעולמנו שום נשמות חדשות על דרך התחדשות הגופות, אלא רק סכום מסוים של נפשות באות ומתגלגלות על גלגל שינוי הצורה מפאת ההתלבשות בכל פעם בגוף חדש ובדור חדש."
(מאמר השלום)

מקור כל דאגה וסבל נפשי שרוי בחיבור למקום הנקרא "החלל הפנוי" שבנפש. וזה המקום שהיה פעם מלא באור אלוקי עליון, ואיבד אותו, ונמצא כעת בחושך ובניתוק מהבורא. תחושת הריקנות הזאת בחיי האדם מכונה הסתר פנים, קרי חוסר הבנת השגחתו ית'. הקושי הקיומי של האדם מול הנהגת הבורא, מתרכז סביב שאלת הייסורים שהאדם סובל בפרט, ושאלת "צדיק ורע לו" בכלל. וכך מנסח רבנו את השאלה הנוקבת הזו (בהקדמה לספר הזוהר): "לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית' הטוב ומיטיב שאין למעלה הימנו ית', ואיך ברא מלכתחילה כל כך הרבה בריות שתתענינה ותתייסרנה בכל ימי היותן? והלא מדרך הטוב להטיב, ועל כל פנים לא להרע כל כך". במילים אחרות, האדם מתקשה לגשר בין שתי עובדות סותרות לכאורה: מטרת הבריאה (להיטיב לנבראיו) וקיום המציאות מלאת החסרונות והמכאוב.

שורש הקושי מונח בהסתכלות שגויה על מהות האדם. אמנם רוב אנשי האמונה מסכימים שהאדם מורכב מגוף נפש, הווה אומר, חלק גשמי וחלק רוחני, אך עדיין קיים אצל רובנו בלבול רב בהגדרה של יסוד האבחנה שביניהם. בעל הסולם מסביר זאת בשפה בהירה. החלק הנשמתי שבנפש הוא "חלק א-לוה ממעל ממש", הרצון להשפיע הטהור, כוח הנתינה הזכה הנמצאת בהשתוות הצורה עם רצון הבורא. החלק הגשמי שבנפש הוא הרצון לקבל לעצמו, הנמצא בהפכיות הצורה מרצון הבורא. יתרה מזאת, חל בלבול נוסף בתחום הגדרת ה"אני", או במילים אחרות, מה כוונתי כשאני משתמש במילה "אני"? האם לגוף שלי? האם לרצון לקבל שבי? האם לרצון להשפיע שבי? וכך כותב הרב חיים ויטל זצ"ל (בספר שערי קדושה): "נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף, כי זה נקרא בשר האדם... נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה...". ולכן עלינו לראות את עצמנו כנשמות המלובשות בגוף, כמו שהגוף שלנו מלובש בבגד. ולא יקרה שאדם יחשוב על חולצתו כשהוא אומר "אני"! אך רובנו רואים דווקא בלבוש העיקר, ומתעלמים מהמהות הנצחית של הנשמה, שרק לובשת צורה ופושטת צורה כשמתגלגלת מגוף לגוף.

פתוחה לפנינו עבודה מהפכנית הדורשת החלטה מדעת לעזוב את ההזדהות הבלעדית עם החלק הגשמי שבנו, ולהתחבר ולדאוג לטיפוחה של הנשמה שבקרבנו. יש לשינוי זה כמה השלכות מרחיקות לכת.                                                                                          
ראשית, ככל שנזדהה יותר עם החלק הנצחי שבנפש, כך גם יפחת מקומו היחסי של החלל הפנוי שבנו, וכך נוכל לפעול ולחיות ממקום של שלמות ושלווה נטול מכאובים וחרדות. ובנוסף, נרוויח שחרור מהשאלות האמוניות שהזכרנו לעיל. כי כל הספקות עולות כשמסתכלים רק על "סיפורי החיים והמוות" של הגופות, כאילו הם תכלית הכל. אך אם מנגד, נתמקד בתהליך שהנשמה עוברת במסע שלה, נראה בנקל שהוא אמנם ארוך ופתלתל, אך הוא בנוי על היסוד של ההשגחה המטרתית, קרי, שבסופו של דבר, הנשמה תגיע למדרגת התיקון הרצוי והשלם. ולכן, כל המהמורות שבדרך נועדות להתפתחותה ותיקונה של אותה נשמה.                                            

ושנית, נרוויח את הזכות לכוון את חיינו בצורה נכונה. כי אם נבין באמת מה מהותנו, מהו החלק העיקרי ומהו החלק הטפל שבנו ובעולם, נוכל לייחס לכל חלק את משאבי הזמן והאנרגיה המתאימים לו באמת. ונהפכו, מה שהיה עד עכשיו מונח בקרן זווית יהיה במרכז תשומת ליבנו, וכן ההיפך. וזאת על דרך "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה", וזהו יסוד התשובה. 

אנא המתן... פנייתך נשלחת...