הקבלה וההשפעה

"...וכשנסתכל בדרך כללית עלינו לעסוק בתוך החברה רק בשתי מצוות שאפשר להגדיר אותן בשם "קבלה" ו"השפעה", דהיינו שכל חבר מחויב מצד הטבע לקבל צרכיו מהחברה, וכן מחויב להשפיע ע"י עבודתו לטובת החברה. ואם יעבור על אחת מב' המצוות הללו ייענש מבלי רחמים כאמור." (מאמר השלום)

מערכת ההשגחה הא-לוהית מורכבת מחוקים רבים החולשים על העולם הגשמי, הרגשי והרוחני. אך בפסקה זו מוסיף רבנו שגם בתחום החברתי פועלת ההשגחה דרך חוק סדור ופשוט. ניתן לנסח את "חוק החברה" כך: "האדם זקוק לחיבור חברתי. הוא מתחבר לחברה בקשר דו-כיווני של נתינה וקבלה. כל אימת שאחד מהערוצים לא יפעל - יסבול האדם מכאובים וייסורים".

נתבונן בתנאי הראשון לחיבור לחברה, והוא חובת הקבלה. כותב רבנו (בהמשך המאמר): "והנה במצוות הקבלה, אין אנו צריכים להסתכלות מרובה, משום שהעונש נגבה תיכף ומיד, ומשום זה לא תארע לנו שום הזנחה". מטבעו האדם רוצה לקבל הנאה ותענוג. בין מכלול הרצונות של האדם נבדיל במספר מדרגות זו למעלה מזו. במדרגת הדומם, האדם דורש סיפוק של הצרכים הבסיסיים שלו, כגון: תזונה, היגיינה, בריאות, לבוש ומחסה. מעליה מדרגת הצומח, הכוללת את הרצונות לכל החפצים הנחוצים כדי לספק לנו את הרצונות של הדומם, כגון ובהתאמה: מזון, שירותים ותשתיות סניטריים ורפואיים, בגדים ובית. קל לראות שכדי לספק לעצמו את צרכי ה"צומח" עבר האדם התפתחות ארוכה. בימי קדם היה כל אחד דואג לכל צרכיו: זורע, קוצר, טוחן, אופה, בונה, אורג, מרפא וכו'.  לעצמאות ולהבדלות אלו היו גם תוצאות קשות, ובעיקר חידלון, עוני ומוות, אם האנשים בעלי הכוחות היצרניים במשפחה או בשבט נעלמו או הפסיקו לתפקד, וכמו כן, אירועים הקשורים לאיתני הטבע היו יכולים להביא לתוצאות הרות אסון. וגרוע מכך, על מנת להשלים את הדברים החסרים, היו אנשים רגילים לגנוב ולרצוח את הזולת, לרמוס את כוח הקבלה שלו על דרך "שלי שלי, שלך שלי". ולכן, עם הזמן נבנתה מערכת שיתופית-חברתית של חלוקת העבודה בין כל חברי החברה. האופה מתמקצע באפיית לחם והרופא בריפוי החולים. וכך הצרכים של כל אדם מתמלאים בקלות ובשפע מרובה יותר לעומת המצב הקודם, וכל זה בשלווה ובהסכמה הדדית. ובדור שלנו, העולם כבר הפך ל"כפר גלובלי", שאין אדם יכול לסבול ניתוק משום אדם, אפילו מרוחק ואלמוני ככל שיהיה. כי אם נחקור, נראה שלכל דבר שאנחנו זקוקים לו, היו שותפים אלפי אנשים להביאו לעולם, וכל אחד מהם זקוק באותה מידה לרבבות אחרים, עד שבמהרה נראה שכולנו זקוקים לכל מין האדם. וכותב רבנו בהמשך: "כולנו רואים מתוך הכרה פשוטה אשר מין האדם מוכרח לחיי חברה, כלומר, שלא יוכל להתקיים ולהתכלכל זולת ע"י עזרת החברה, ולפי זה צא ודמה לך את המאורע הזה, למשל, אם יארע לפנינו איזה יחיד הולך ופורש מהחברה למקום שאין שם איש, והוא חי שם חיי צער וייסורים גדולים משום חולשתו לספק לעצמו את צרכיו, הרי שאין לו שום רשות להתרעם על ההשגחה או על גורלו, ואם הוא עושה זאת, דהיינו שמתרעם ומקלל את גורלו המר, אינו אלא מכריז ומפרסם את טיפשותו, .... וע"כ הוא נטול הרחמים".

על התנאי השני של חיבור לחברה מוסיף רבנו: "אולם במצווה השנייה שהיא 'השפעה לחברה', אשר העונש לא יגיענו תיכף, ולא עוד אלא שגם העונש מגיע אלינו ביחס בלתי ישר, לפיכך אין המצווה הזאת נשמרת כהלכתה, ולפיכך מטוגנת האנושות על האש במרחשת איומה, והחרב והרעב ותולדותיהם לא פסקו ממנה עד הנה". במילים אחרות, רק פתי היה חולם להתנתק מהעולם ומהקבלה, בלי להבין את הכאב הכרוך בכך. לא כן הדבר לגבי נושא ההשפעה. כי אין ההשפעה לזולתו תנאי הכרחי ומידי לקיום כמו כוח הקבלה. ועם כל זאת, התפתחות השיתופיות שבעולם, הקרויה ציביליזציה, תלויה אך ורק ברצון ההשפעה של כל אחד לחברה. כי אם לא כן, היינו חוזרים ונשארים תקועים בשלב הקדמון הנ"ל של הסתפקות בקבלה שבגבול הייצור העצמי של כל פרט, עם כל העוני והמלחמות הכרוכים בדבר. שלב השיתופיות הוא שלב מעודן ומתוקן מאוד, אבל עדיין ההשפעה שבו היא על תנאי שתהיה קבלה – להשפיע על מנת לקבל. שלב זה הוא הכשרה והכנה לשלב הרצוי של גמר התיקון של האהבה שאינה תלויה בדבר.

הדפסה