דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (יואל אופנהיימר)

הפסוק שלנו:  (שמות פרק טז)

(ד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא:

פשט הפסוק:

לעם במדבר נגמר המזון, והקב"ה מודיע למשה רבנו שהוא יוריד להם מָן מִן השמים.

האגדה על  הפסוק:  (שכל טוב (בובר) שמות פרק טז)

[כתוב בפסוק שלנו] "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ". שלא יהיו עומדים בחצירות ומלקטי אלא יוצאים למדבר ומלקטים. "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". מי שברא יום ברא פרנסתו, שלא יהיו הוא מתיאשים מן התפלה ומן הרחמים: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ". מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר כל מי שיש לו מה יאכל היום, ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה: "הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא". ר' יהושע אומר אם שנה [למד]  אדם שתי הלכות בשחרית ושתי הלכות בערבית ועוסק במלאכתו כל היום, מעלים עליו כאילו קיים כל התורה כולה. מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה. הא כיצד? אם אדם יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן הוא אוכל ושותה, מהיכן הוא לובש ומתכסה הא לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם לאוכלי תרומה:

נקודות למחשבה:

על פי רבי אברהם אבן עזרא [ספרד מאה-12] מתקיימים במן עשרה ניסים. וכך הוא כותב: "אחד ירידתו. השני היותו סביב המחנה לבדו [ולא ירד במחנה עצמו] השלישי העתקו עמהם ממסע למסע. הרביעי שימס בחום השמש, ולא ימס אשר לקטו. החמישי לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר [לא משנה כמה לקחו, לכולם נשארה אותה כמות לאכול]. השישי משנה [כמות כפולה]  ביום השישי. השביעי ולא הבאיש לילה ויום. השמיני שני טעמים יש לו. ככתוב "וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות טז), "וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (במדבר יא): התשיעי טעם אחד חי , טעם אחד מבושל. והעשירי שעמד לדורות ולא הבאיש" [צנצנת מן היתה מונחת בארון הקודש לעדות עולם]. סוף הפסוק שלנו מתחיל ב"למען", הווה אומר שהולכים לגלות לנו את סיבת הורדת המן. אך במקום להגיד שהמן מיועד לכלכל את בני ישראל במדבר, הנימוק של התורה הוא: "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא". עלינו לברר למה נס גדול זה נחשב לניסיון עבור בני ישראל.
• נס המן מתלווה בשלש מצוות בהתאם לזמן ולמקום. הראשונה חלה בעת האיסוף ואוסרת לצבור יותר מכמות אחידה לכל אדם "לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת".   המצוה השניה היה איסור לשמור על המן עד למחרת "אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". והמצוה השלישית היא איסור ללקט מן בשבת. תאוות האוכל היא בין כחות הנפש העזות ביותר. מצוות המן הם אב-טיפוס של המצוות ה"לא תעשה", הבאות למתן את ה"רצון לקבל" האגואיסטי הקיים באדם. הניסיון שבמצוות המן, היא הבחירה בין התאווה למצווה, בחינת "הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא"? 
• הביטוי "דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" מרמז על נס החוזר על עצמו כל יום בקביעות. אבל חז"ל באגדתנו מפרשים אֹתו כסימן של הסתפקות המלקט בכמות הנדרשת לאותו יום, מבלי להוסיף או להותיר. והאמירה החריפה " כל מי שיש לו מה יאכל היום, ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה" מדגישה את הערך היסודי של בטחון בהקב"ה. אפשר ללמוד מכך את הניסיון הגדול המונח גם לפיתחנו: לדעת למצוא את שביל הזהב שבין ההשתדלות האנושית (לקום כל בוקר ולצאת ללקט את המן) ולבין האמונה הבטחון בה' המוחלטת (לא להשאיר שום דבר למחר) ללא רשת בטחון כל שהיא.
 

הדפסה