כל הפוסל במום חברו - במומו הוא פוסל (יואל אופנהיימר)
הפסוקים של הפרשה: (במדבר טז)
(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה': (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו:
פשט הפסוקים:
קרח ועדתו מטיחים במשה ובאהרון האשמה קשה של התנשאות וגאווה. כשמשה שומע זאת, הוא משתטח על הקרקע.
האגדה על הפסוקים: (מסכת סנהדרין קי א)
[כתוב בפסוק במדבר טז ב:] "וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" מיוחדים שבעדה. "קְרִאֵי מוֹעֵד" - שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חודשים, "אַנְשֵׁי שֵׁם" - שהיה להם שם בכל העולם. "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו" [בפסוק שלנו]. מה שמועה שמע? - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר: "וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה" (תהלים קו). אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שנאמר "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה" (שמות לג).
נקודות למחשבה:
לביקורת שתי מגמות יסוד הפוכות. הביקורת הבונה של הידיד באה כדי לשפר ולעזור, מתוך נקודה של אהבה ואכפתיות. היודע לקבל אותה יכול לשוחח, להשתכנע ולתקן. לעומתה, הביקורת של השונא מכוונת להרס ומחלוקת. בהקשר זה, אירועים רבים מזכירים לנו שבעיני חלק גדול של העולם, מדינת ישראל אשמה מעצם קיומה וכל מעשיה מרושעים וראויים לגינוי.
• באופן פרדוקסלי, למרות שמשה רבנו נקרא על ידי הקב"ה "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם", טוענים קורח ועדתו נגדו, שהוא מתנשא עליהם ומנצל את מעמדו לטובתו האישית. אך על פי האגדה שלנו, ההאשמה השקרית והזדונית ביותר היא שמשה חשוד בעיניהם באיסור אשת איש! המקור לחשד זה הוא שהגאוותן הדורסני והשתלטן נוטה לרמוס את הזולת גם בתחום הזוגיות. ועל הפסוק: "וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד" (משלי ו) מסבירה הגמרא: "אמר רבא: "האי נפש יקרה [זו נפש יקרה?], נפש גבוהה מיבעי ליה [היה לו לומר]" (סוטה ד). תגובתו של משה אינה ויכוח או מחלוקת אלא, כפי שמסביר "אור החיים" על הפסוק שלנו: "משה נפל על פניו להראות קצה האחרון ההכנעה ושיוה נפשו כעפר הארץ כעבד המשתחוה לפני השררה". במילים אחרות, אל מול האשמה שקרית ומשוללת כל יסוד, בוחר משה להשפיל את עצמו עד עפר לפני המקניטים אותו ולשלול בכך מעצמו ביטוי כלשהו של גאווה. עלינו ללמוד מדוגמתו של משה רבנו שאל מול ההתקפות המרושעות של העולם, יש גם מקום להמשיך בדרכנו ביושר ואמונה ולא להיגרר לפולמוסים עקרים.
• מצד שני יש לזכור שלעיתים קרובות מי שמעביר ביקורת על השני סובל מאותו פגם בנפשו הוא. ואמרו חז"ל: "המדבר לשון הרע הוא החוטא, שכל הפוסל במומו פוסל, והמום שבו אומר לחברו". פרוש: כדי להמציא ולראות את הרע אצל השני, צריך האדם להיות בעצמו, מסוגל לאותו רוֹע. לכן ברור שהגאים בפרשתנו הם קורח ועדתוֹ! הקב"ה אינו טועה, וממחיש דרך עונשם מה היה מומם. ועל פי העיקרון: "שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו " (עירובין יג), הוריד אותם הקב"ה אל תוך האדמה, לעומת משה שנשאר בחיים, עומד וזקוף על פני האדמה.
